נטולת כוחות

"היוששש, אז אנחנו כאן בסקייטפארק, שונו עומדת ללמד אותי לרכב על סקייטבורדד, אם אני לא אצא מזה בחיים תבואו להלוויה שלי, ביוש!" יהלי מעלה את הסרטון לטיקטוק וסוגרת את הטלפון.

השיער הבלונדיני הגלי שלה גולש במורד גבה בהילה מהממת, עיניה הירוקות נראות לפתע בולטות בתוך פרצופה המאופר מידי לטעמה של שונו.

שונו נאנחת ומעיפה את שערה השחור הסתמי מעיניה השחורות, היא זורקת ליהלי סקייטבורד, וכתגובה יהלי מתכופפת ונותנת לו להיזרק מאחוריה, "אווץ'" היא אומרת בטון נעלב אחרי שהיא מזדקפת, "לא נפגעת" אמרה שונו ביובש.

את השעה הבאה שונו מעבירה בללמד את יהלי לרכב על סקייטבורד, או לפחות, לנסות ללמד אותה.

"אפשר הפסקת מים?" שאלה יהלי המתנשפת, שיערה היה פרוע אבל בכל זאת הצליח להראות טוב, שונו נשפה בכעס על המושלמות של חברתה והתיישבה לידה.

הטלפון של יהלי זימזם והיא (בשמחה, יש להגיד) פתחה אותו וצללה אל תוך האינסטה.

"שונו, תעשי פרצוף" יהלי אומרת, שונו לא מוכנה לתמונה ובכל זאת יהלי מצלמת, "תני לי לראות" שונו אומרת, יהלי מקרבת את הטלפון אליה כדי ששונו לא תוכל לראות, "יצאת מכוער" היא אומרת ומעלה בתור סטורי.

שונו קמה, לוקחת את הציוד שלה והולכת בלי להגיד שלום. יהלי שקועה בטלפון ולא שמה לב, אבל שונו רגילה, מאז הגן שונו ויהלי היו החברות הכי טובות, אבל כל שנה שעוברת יהלי נהיית יותר ויותר סנובית, מעצבנת, אגואיסטית ומכורה לטלפון.

כששונו בערך 30 מטרים מהבית היא רואה מישהו מבוגר נכנס, אין מצב היא חושבת בזמן שהליכתה מתגברת עם כל צעד.

האיש הזה לא הולך להרצות לנו על גיאוגרפיה כמו שקרה שבוע שעבר, או למכור לנו עוגיות כמו לפני שבועיים, אני לא אתן לו... רגע, זה בכלל לא אותו האיש. מה, הבית שלי מושך זקנים???

כששונו מגיעה דלת הבית פתוחה, שונו פותחת את פיה לצעוק לאמא שלה שאנשים פרצו לבית אבל היא פונה ימינה ורואה אותה ואת איש יושבים וסועדים, למרות שאולי סועדים נשמע רשמי מידי, כי הם אוכלים המבורגר.

"אמאאא, האיש הגיע לקבץ נדבות? אם כן" היא פונה אל האיש וקולה הפך לחד "צא. לי. מהבית!" נמאס לה, זה קרה בתדירות שבועית בשלב הזה.

האיש חייך, קמטי צחוק נראו בעיניו המלאות חיבה, "לא יקירתי, חס ושלום" טפו טפו טפו שונו חשבה והתאפקה לא לחייך.

"האמת היא שחיכינו לך, עכשיו רק נחכה לאביך שיחזור מהעבודה" שונו השפילה את מבטה וכבר התחילה לשנוא את האיש, "אממ... אבא שלי מת." הנה, היא אמרה את זה מהר ובלי כאבים מיותרים.

החיוך נעלם מפניו, "אני מצטער לשמוע" לא, אתה לא שונו חשבה, לא באמת "טוב, אם כך, נתחיל כעת" הוא פנה אל שונו ואמר ישירות, "יהלי טיילור, את התקבלת אל הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות" שונו מבולבלת, "מה?"

"אני מבין שאת מבולבלת יהלי, אבל-" שונו קוטעת אותו, "אני קראתי הארי פוטר"

הוא מחייך, "אז את בטח כבר יודעת מי אני, אני אלבוס דמבל-" שונו שוב פעם קוטעת "אני לא יהלי, אני שונו וילסון. היא גרה בית לידי והיא גם החברה הכי טובה שלי" והיחידה שלי

"אני מניח שאם קראת הארי פוטר גם אם אני אמחק לך את הזיכרון את עדיין תאמיני בהוגוורטס, נכון?" הוא שואל, מאוכזב מעט. שונו, שלא האמינה בהוגוורטס ליטרלי אף פעם אבל לא רוצה שיימחקו לה את הזיכרון, מהנהנת במרץ.

הוא נאנח, "תקראי לחברה שלך בבקשה" שונו יוצאת מהבית, חלולה, ומתחילה לצעוד אל עבר הבית של יהלי, אבל לפתע היא עוצרת.

היא סבלה כל חייה עם החברה המפונקת הזאת שלא התעניינה בספרים אף פעם, שונו התאמצה והשקיעה כל כך, וזה מה שהיא מקבלת??? למה יהלי תמיד מקבלת הכל? למה יהלי זוכה וזוכה וזוכה בלי לעשות שום דבר?!

אם שונו תתגנב עם יהלי להוגוורטס, האם היא תאהב את זה? האם היא תרצה את שונו איתה במשך השבע שנים הבאות רק בסתר? חברה שהיא מתביישת בה, שהיא צריכה להסתיר... האם היא תרצה ששונו-

רגע, למה כל כך אכפת לי? אם אני ארצה אני אתגנב להוגוורטס, לא אכפת לי מה יהלי חושבת!

שונו אוזרת את כל האומץ שלה לפני שהיא דופקת על דלת הבית, "יהלי, תפתחי. זאת שונו"

		הפרק הבא