אבל וולדמורט...

היי לכולם, זה הפאנפיק הראשון שלי אז אם יש לכם ביקורות תכתבו לי.

יכול להיות שיהיה פה דברים שיסתרו את ספרי פרסי ג'קסון אבל אתם תיאלצו לסלוח לי כי קראתי רק עד חמש.

הסוגריים זה מחשבות אלא אם כן רשום אחרת.

אני לא יודעת אם זה עדיין נחוץ כי לא נכנסתי לפה כבר כמעט 4 שנים אבל אני אכתוב את זה בכל מקרה.

כל הזכויות שמורות לריק ריידן ולג'יי קיי רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק, הוא נוצר לכיף.

תהנו                                                                                                                 

"הכל מוכן?" שאל כירון

"כן" ענה ניקו

"יופי, תזכרו שאתם פוגשים חצוי חדש, הוא כנראה..."

"לא יאמין לנו ויחשוב שאנחנו מפלצות" קטעה אותו אנבת'. לרוב היא לא הייתה מתנהגת ככה לכירון אבל היא לא רצתה להיות מנומסת לאף אחד כרגע. "אנחנו יודעים כירון, עברנו את התדרוך."

כירון נראה כאילו הוא מהסס להמשיך לדבר. למזלו (ולמזלה), פרסי היה שם כדי להציל אותם מדיבורים נוספים

"טוב, הגיע הזמן שנלך לא? אלא אם כן אתה מרגיש שאתה צריך עוד זמן ניקו."

"הכל בסדר, אני מוכן" ניקו הרים את ראשו וחיפש משהו עד שמצא אותו. אנבת' הבינה שהוא מחפש את הנקודה עם הכי הרבה צל במחנה (מה שלא היה קשה בהתחשב בעובדה שהיה לילה). היא החלה לצעוד למקום אליו ניקו הסתכל.

אחרי הליכה קצרה היא הגיעה לשם ואחריה הגיעו ניקו, פרסי וכירון.

"להתראות כירון" אמר פרסי בדיוק לפני שהצללים עטפו אותם ואנבת' כבר לא ראתה כלום. (הערת כותבת: לא ידעתי איך לתאר מסע צללים אז סליחה אם אני נוגדת את הספרים)

שנייה לאחר מכן, אנבת' עמדה על גבעה ליד ניקו ופרסי, ניקו נראה מותש והיא הבינה שמסע הצללים שאב ממנו הרבה כוחות והם יצטרכו לחכות יום או יומים עד שהם יוכלו לעשות מסע כזה שוב.

היא יכלה להבין למה, אחרי הכל, לא כל יום אתה עושה מסע צללים לאנגליה. אבל היא גם הבינה שאם תתקרב אליהם מפלצת הם יצטרכו לברוח ברגל ולהילחם בלי דרך מילוט.

היא הסתכלה על פרסי וראתה שהוא שוקל האם ללכת עכשיו או לחכות עד שניקו יתאושש.

"איפה הבית של החצוי הזה?" אנבת' שאלה "ומאיפה אתה יודע אליו?"

פרסי חייך "גרובר אמר לי שאחד הסאטירים מצא אותו כשהוא חיפש את אחד מילדי הרמס. את זוכרת שהוא הביא לי רשימה של הילדים שלו, נכון?"

"ברור שאני זוכרת מוח אצה, רק תאמר לי איפה הוא גר כדי שנוכל להביא אותו למחנה ולצאת לחופשה סוף-סוף." אנבת' לא התלהבה כמו פרסי כשהוא התפרץ לביתן אתנה וסיפר לה על החצוי החדש שגר באנגליה ועל כמה דחוף שהוא יגיע למחנה.

היא במיוחד לא אהבה כשהוא סיפר לה שכל הסאטירים עסוקים אז הם חייבים להביא אותו בעצמם.

אבל מה שהכעיס אותה היה שהדרך המהירה ביותר לשם היא במסע צללים. היא ידעה שהביקור הבא של ניקו מתוכנן ליום שבו הם יוצאים לחופשה שהיא תכננה כבר שבוע. פרסי הבטיח לה שזה לא יהרוס להם את היום והיא רצתה להאמין לו אבל זה היה קשה בהתחשב בעובדה שהם חצוים ולחצוים אף פעם אין חופש באמת.

"שם" פרסי הצביע על בית קטן במורד הגבעה, ממש מתחתיהם "אני אגיע ראשון" הוא התחיל לרוץ לכיוון הבית.

אנבת' רצתה לרוץ אחריו אבל אז היא נזכרה שניקו גם היה שם "אתה בא?" היא שאלה

"לא, אני חושב שאני אשאר פה" ניקו ענה. היא ראתה שהוא רוצה זמן לבד אז החליטה לא לשאול

"נתראה עוד מעט" היא אמרה והתחילה לרוץ בעקבות פרסי, שכבר עבר חצי דרך לכיוון הבית.

כשהם הגיעו למטה, מתנשמים ומתנשפים אנבת' לא יכלה שלא לחשוב שאולי המשימה לא נוראית כל כך.

פרסי ניצח בתחרות ולא הפסיק להקניט אותה בגלל זה.

"אתה ניצחת רק כי יצאת ראשון!" היא צעקה עליו כשלא יכלה יותר לשמוע את השיר "ניצחתי" שפרסי כתב והלחין

"זה עדיין ניצחון הוגן" הוא אמר "וחוץ מזה את ניצחת אותי פעם אחרונה שהתחרנו וגם את יצאת ראשונה"

"בוא נסכים שאנחנו פיטים" היא אמרה "פיטים" הוא ענה לה ומשך אותה קרוב עליו.

היא נישקה אותו ואז נזכרה איפה הם והתחילה לצעוד לכיוון דלת הבית.

פרסי הגיע עליה בדיוק כשדפקה בדלת.

הם עמדו שם כמה שניות, מחכים למענה.

ואז הם שמעו צעקה מתוך הבית.

שניהם נדרכו מיד. פרסי שלף את אנקלומוס אבל לא הוריד את המכסה עדיין, אנבת הוציאה את הפיגיון שלה ושניהם נכנסו בשקט לבית.

הבית היה חשוך מלבד מנורה אחת שאורה עומעם בידי זכוכית עבה והמלוכלכת.

אנבת' שמעה קול מלחשש משהו שנשמע כמו "אמרדיו" אנבת' הסתכלה על פרסי במבט מודאג "שמעת את זה?"

"את מה?" "את הקול שדיבר"

פרסי הביט בה, מבולבל "אנבת', לא שמעתי שום קול" "אני חושבת שכדאי שנלך" היא אמרה. המקום לא היה ביתי או נחמד במיוחד.

"גם אני חושב, אבל לא בגלל הקול אלא בגלל שהבית הזה גדל. תראי" אנבת' הסתכלה סביבם, הוא צדק. הבית וכל מה שבתוכו גדל בקצב מסחרר ולבסוף הגיע לגובה של חמישים מטרים לפחות.

הקול המלחשש דיבר שוב "אנרג'יו" הפעם היא שמעה אותו בבירור

"פרסי..." היא התחילה לומר "הפעם גם אני שמעתי את זה" הוא אמר לה

אנבת' הסתכלה לכיוון ממנו בא בקול ושם היא ראתה קיקלופ בגובה 40 מטרים.

אנבת' לא ידעה שקיימים קיקלופים כאלה גדולים על היבשה, אבל לא היה לה זמן להעמיק במחשבה כי שנייה לאחר מכן הקיקלופ ראה אותם.

אנבת' ופרסי התגלגלו כדי שכף רגלו של הקיקלופ לא תמחץ אותם. לצערם, הם התגלגלו לשני צדדים שונים.

פרסי עבר בין רגליו של הקיקלופ, פעולה שהעניקה להם שניות יקרות כדי לדון באסטרטגית הלחימה שלהם.

בזמן שהקיקלופ מחפש אותם, אנבת' חיפשה דרכים לעלות על גופו של הקיקלופ מאחורה.

"פרסי, אתה חייב לטפס על הקיקלופ דרך הגב שלו ולדקור אותו בעין, זה יגרום לו לשגת וישיג לנו יתרון בקרב. אתה חייב לעשות את זה בזהירות כדי שהוא לא יראה אותך"

"אבל..." פרסי התחיל לומר

"אין זמן לאבל, עכשיו הוא עם הגב אלינו, זה הזמן המושלם. לי יש את כובע ההיעלמות, אני אוכל לבלבל אותו ככה, עכשיו רוץ!" לפני שהוא יכל להגיב, אנבת' כבר רצה לכיוונו של הקיקלופ ומשכה את תשומת ליבו. הוא החל ללכת לכיוונה (מה שלא לקח לו יותר מצעד) והיא החלה לרוץ לצד השני.

היא הוציאה מתיק הגב שהביאה את כובע ההיעלמות שלה וחבשה אותו, היא נעלמה מיד.

אך הקיקלופ ראה אותה והמשיך בדרכו עליה, ואז היא הבינה, תיק הגב עדייו נראה לעין.

בחוסר ברירה,היא השליכה אותו מתחת הכי רחוק ממנה שיכלה והחלה לרוץ לכיוון השני.

הקיקלופ חשב שמצא אותה והחל ללכת לכיוון התיק

היא ראתה את פרסי נאבק להיאחז בגבו של הקיקלופ. אנבת' ידעה שאם היא לא תעשה משהו מיד, התיק וכל הציוד שבתוכו יהפוך לעפר תחת רגליו של הקיקלופ.

"איפה אתה מחזיק את החצוי?" היא שאלה בצעקה והורידה את כובע ההיעלמות שלה.

הקיקלופ צחק צחוק שצימרר את אנבת' "הוא מת, אבל לא לפני שהוצאתי ממנו צרחות שיספיקו כדי למשוך אתכם לכאן"

אנבת' הסתכלה על פרסי. היא ראתה שהוא מנסה להגיע למעלה הכי מהר שהוא יכול, אבל הוא לא הגיע לחצי דרך והיא עמדה להימחץ אם לא תעשה משהו.

אין ברירה, היא חייבת להילחם בקיקלופ, גם אם היא לא מגיעה מעבר לכף רגלו.

ואז היא הבינה את היתרון שלה בקרב, זה לא היה יתרון גדול אבל זה יספיק כדי למשוך דקה או שתיים לפרסי.

היא רצה במהירות הכי גבוהה שיכלה לרוץ בה.

ואז היא חזרה להסתכל על הקיקלופ וראתה שהוא מחפש אותה (לא בזריזות, הוא היה גדול כל כך שרק להרים את כף רגלו דרש מהקיקלופ זמן, והאור הקלוש שבקע מהמנורה לא עזר).

התוכנית שלה עבדה.

היא רצה לכיוון כף רגלו ודקרה אותה עם הפיגיון שלה ואז רצה לכיוון הצד השני ועשתה אותו דבר.

בדיוק אז, הקיקלופ הבחין בה; אבל היא כבר לא הייתה שם. היא חבשה את כובע ההיעלמות שלה, רצה ונעצרה מתחת לקיקלופ, במיקום שבו תוכל להסתכל על פרסי.

וככה זה נמשך למשך כמה דקות, אנבת' דוקרת את הקיקלופ ברגלו, הוא מחפש אותה והיא נעלמת כאילו מעולם לא הייתה שם.

היא הסתכלה על פרסי, הוא עבר שלושה רבעים מהדרך אבל הוא נראה מוטש. הוא נאחז בקושי בגבו הגבשושי של הקיקלופ וניכר שכל הסיבובים גרמו לו לבחילה עזה.

הוא הסתכל עליה במבט מיואש וחסר אונים.

היא ידעה מה הוא היה צריך לעשות אבל היא גם ידעה שזה לא יביס את הקיקלופ.

היא סימנה לו תנועת חתיכה מזויפת של היד שלה וכיוותה שהוא הבין.

הוא נד בראשו כאילו רצה לומר לה לזוז, והיא הקשיבה להוראותיו.

היא נעמדה מתחת לקיקלופ ודקרה אותו עוד כמה פעמים ברגליו.

הפעם היא לא חבשה את כובע ההיעלמות שלה.

היא הסתכלה על פרסי פעם בכמה שניות וראתה שהוא הוציא את אנקלוסמוס, החרב שלו, וחיפש מקום מתאים לדקור איתה את הקיקלופ.

אחרי כמה זמן, פרסי הצליח לנעוץ את חרבו בגבו של הקיקלופ.

החרב (ופרסי עליה) החליקו במורד גבו של הקיקלופ והשאירו לו חתך עצום בגב.

הקיקלופ הפך לאבק המפלצות שאנבת' כבר הכירה היטב.

פרסי נחת הרחק מאנבת' (בכיוון היציאה) והיא החלה לרוץ לכיוונו.

"עצרי" אמר לה קול מלחשש שהיא זיהתה כקול שהגדיל את הבית ואת הקיקלופ (זה לא נשמע לה הגיוני במיוחד, אבל זה היה ההסבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו).

היא רצתה להמשיך לרוץ, היא רצתה להגיע לפרסי אך גופה התנגד לה.

חלק קטן במוחה ניסה להבין למה אבל רוב מחשבותיה היו נתונות לפרסי.

היא לא ידעה אם הוא בהכרה או אם האיש בעל הקול המלחשש תפס גם אותו.

היא רק ידעה שהיא לא יכלה להסתכל עליו, עדיף שהאיש יחשוב שהיא הלכה לכיוון היציאה.

"את חצויה נכון?" אמר האיש ופסע לעבר המנורה היחידה שבמקום.

אנבת' שתקה (מרצונה ולא בגלל גופה המשותק חלקית), היא לא רצתה לספק לו מידע עליה.

כשהוא עמד מתחת למנורה, אנבת' ראתה שהוא לובש בגד שחור עם ברדס שכיסה את ראשו.

"את לא צריכה לענות לי, זה ברור שאת חצויה" הוא אמר "הקיקלופים כבר סיפרו לי הכל.

"אתה רואה אותם?" המשפט נפלט לה מהפה מבלי שרצתה.

הוא צחק "את לא חשבת שרק חצוים רואים מפלצות, נכון?"

היא שתקה

"כמובן שידע לא בא בחינם, בתמורה לידע הזה הבטחתי להם חצוים. ליתר דיוק, מחנה של חצוים."

אנבת' הרגישה שהיא מחווירה וקיוותה שהפאניקה שהיא הרגישה לא הוקרנה החוצה.

"את מבינה על מה אני מדבר, נכון? כי כדאי לך להבין עד שתגיעי למקום שבו אני אחקור אותך בשיטות קצת יותר... משכנעות"

אנבת' לא אהבה את איך שזה נשמע.

ואז, פרסי הופיע משום מקום, קפץ על האיש והפיל אותו.

האיש היה מופתע עד כדי כך שהוא הפיל מקל לבן שהיה ביד שלו.

המקל התגלגל הצידה ואנבת' יכלה לזוז שוב.

היא רצה ולקחה את המקל אליה.

פרסי הוריד את הברדס מעל ראשו של האיש ונגלה לפניהם יצור חסר אף בעל עינים אדומות ופנים לבנים.

פרסי ואנבת' היו המומים ומזועזעים עד כדי כך שקפאו לשנייה.

"אקספליארמוס" קרא קול גברי חדש.

המקל הלבן עף מידיה של אנבת' והיא הועפה אחורה כאילו מישהו דחף אותה.

לפני שפרסי יכל להגיב, הקול אמר "סקטומסמפרה".

פרסי הועף לאחור גם הוא ואנבת' ראתה חתכים עמוקים לאורך בטנו.

"יכולתי להסתדר לבד, הם בסך הכל שני ילדים."

"כמובן, אדוני ולכן לא באתי לפה כדי לעזור. באתי כדי להודיע שדמבלדור פצוע ו..."

אנבת' לא הקשיבה לשיחתם, היא חיפשה את התיק עם הנקטר והאמברוסיה בתוכו.

אבל זה היה חסר טעם, הוא היה רחוק מהם, והיא לא יכלה להגיע אליו מבלי להיתפס בידי שני האנשים שנראה ששכחו ממנה לבנתיים.

היא הסתכלה על המנורה וראתה ששני האנשים עדיין נמצאים מתחתיה.

בבת אחת עלה לה רעיון לראש והיא החלה להוציא את הלבנה הצרה שמאחוריה בעזרת הפגיון שלה.

במקביל, היא סיפרה לפרסי מה התוכנית שלה.

פרסי לחש לה "אם תצטרכי לברוח בלעדי, תשאירי אותי פה."

"אני לא אצטרך להשאיר אף אחד מאחור, התוכנית שלי תעבוד ויהיה בסדר."

"אבל אם כן, אני רוצה שתשעבי בנהר הסטיקס שלא תתעכבי בגללי."

אנבת' חשבה שהסיכוים קלושים ולחן לא הייתה לה בעיה להשיב לו "אני נשבעת בנהר הסטיקס שאני אעזוב אותך אם צריך."

"אני אוהב אותך" הוא לחש לה ואז התעלף

אנבת' דאגה קצת לגבי איך תוציא את פרסי הפצוע והמעולף מפה, אבל לא היה לה זמן לחשוב על זה.

הפיגיון היה זריז ויעיל, והיא סיימה לחרוץ חור בקיר תוך זמן קצר.

ואז היא לקחה את אנקלוסמוס מהכיס של פרסי וזרקה אותה על השרשרת של המנורה במחשבה שזה יסיח את דעתם של שני הגברים.

כשהיא הסתכלה חזרה על שני הגברים, היא ראתה שהאיש החדש סיים לדבר ושהאיש עם הפנים הלבנות החל להסב את מבטו לכיוונה.

לא היה לה זמן להגיב כי המנורה נפלה על שני הגברים.

אנבת' זחלה במהירות החוצה מהבית דרך החור שיצרה.

היא ניסתה למשוך את פרסי הפצוע, אך הוא היה כבד מדי.

היא לא ראתה שהוא התעורר מעילפונו עד שדיבר.

"אנבת' את נשבעת בנהר הסטיקס שאם תצטרכי, את תעזבי אותי פה." הוא לחש את המילים אבל היא שמעה כל אחת מהן כאילו היו צעקות באוזניה 

"אבל אני לא צריכה." היא ענתה לפרסי "אם אני רק א..."

"אנבת' הם באים, רוצי!" קולו לא עלה על לחישה אבל נימת קולו הייתה תקיפה.

אנבת' לא יכלה לענות לו כי הוא התעלף שוב. היא הסתכלה על פצעיו וראתה שהוא איבד (ומאבד) הרבה דם.

היא לא יכלה להתפרק, לא פה ולא עכשיו. היא ניסתה למשוך את פרסי החוצה פעם נואשת אחרונה. 

ואז היא ראתה את האנשים באים לכיוונה.

לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לרוץ.

היא רצה חזרה במעלה הגבעה לכיוון שבו ניקו היה.

כשהיא הגיעה למעלה, היא ראתה את ניקו נלחם בשני האנשים (איך הם בכלל הגיעו לשם?) היא סימנה לו שהם יפגשו בצד הגבעה והוא הניד את ראשו בתנועה בלתי מורגשת.

היא רצה לשם וראתה שהוא כבר מחכה לה.

כשהיא הגיעה, ניקו שאל אותה איפה פרסי אך היא רק האיצה בו לא לבזבז זמן ולקחת אותם חזרה למחנה החצוים.

נראה שניקו הבין לבד מה קרה ולכן החזיר אותם למחנה החצוים.

אנבת' חשבה רק על פרסי בזמן שהצללים עטפו אותם.

		הפרק הבא