יומני היקר, אני שונאת אותך.

"היי, לילי!" אמה, החברה הכי טובה שלי, שישבה בחצר על הדשא קראה לי כשהלכתי במסדרון. "באה!" השבתי בחיוך והתחלתי לרוץ לכיוונה. וזה היה יום שישי רגוע לגמרי בהוגוורטס: הקונדסאים עשו צרות, הבנות ריכלו על כולם וכולן, וג'יימס הפוץ המעצבן לא היה יכול לעצור את זה עצמו מלהפסיק להציע לי לצאת איתו להוגסמיד בשבת הקרובה. ובדיוק כשהייתי בדרכי לאמה, מישהו עצר אותי. יש לכם ניחוש? יודעים מה? קחו 20 ניחושים עליי! יפה מאוד. זה היה ג'יימס פילומנט פוטר. 

"צאי איתי, אוואנס!" הוא צרח ואני קפצתי בבהלה.

"וואה!!! לא, פוטר!" השבתי בצווחה. "אחורה," אמרתי ודחפתי אותו אחורה, אבל משום מה, זה לא היה קל כמו שהאינסטינקט שלי חשב שזה יהיה.. כי הוא מעד רק בצעד קטן אחורה, ומיד חזר למקומו.

'אוי, יש לו שרירי בטן חזקים באופן מפתיע! ואת מתה על זה אצל בנים..' קול מוזר בראש שלה אמר. 

'לא אצל פוטר!' היא השיבה בראשה לקול המוזר. הדחקתי את זה שאי פעם שמעתי את הקול בראשי אומר משהו כזה, והמשכתי בדרכי לאמה. אבל אתם מנחשים מה קרה כבר, הא? הפוץ עקב אחריי..

"למה שלא תצאי איתי, אווואנס?"

"כי אני בן אדם הגיוני ושפוי?"

"גם אני, וזאת הסיבה שאני מאוהב לך בצורה!"

עצרתי, כולי רותחת מעצבים, הסתובבתי אליו והתחלתי לפתוח את הפה. "אם אתה מאוהב בי, אז למה בכל פעם שאני אוכלת אתה קורא לי 'שמנה?' למה אתה משפיל אותי תמיד? צוחק עליי בלי הפסקה, מציק לי כל הזמן, ובוהה בי כשאתה יודע שזה מעצבן אותי כל כך, אבל אתה ממשיך?! כי זאת, פוטר, לא התנהגות של בן אדם מאוהב!" צעקתי. אבל הוא פשוט עמד שם, מחויך. 

"אני צוחק עלייך תמיד כדי להצחיק אותך,"

"ברור!" גלגלתי עיניים. 

"אני בוהה בך כל הזמן כי לדעתי זה ממש פשע לא להסתכל על בחורה כזאת שווה ויפה,"

"חצוף!"

"ואני קורא לך 'שמנה' כשאת אוכלת כי..." הוא נראה אומלל מאוד לרגע. "אני פשוט לא יכול לרסן את עצמי, הרגשות שלי אלייך חזקים, לילי.." איכ. החוצפן לקח את היד השמאלית שלי. "והם חזקים לי מספיק כדי להציע לך לצאת איתי גם אחרי מאה אלף פעמים שבהן את דוחה את ההצעות שלי." 

חבטתי בידו שהחזיקה ביד השמאלית שלי.

"גם לא בעוד מאה שנה בחיים לא!" צעקתי והדגשתי כל מילה ומילה. 

 ג'יימס נראה כאילו הוא עומד לבכות או משהו, הוא היה נראה ממש עצוב, והוא הלך.

"תודה לאל!" אמרתי, והלכתי לכיוון אמה. התיישבתי לצידה על הדשא. "הוא לא מבין שאת לא מאוהבת בו?" אמה גלגלה עיניים.

"ילד מעצבן.." צחקקתי. לפתע, זוג החברים האהוב עליי (אחרי אני ואמה), התחיל ללכת לעברי - רמוס לופין וסיריוס בלאק.

"לילי, למה את עושה לו את זה?" סיריוס שאל בטון כמעט.. כועס?

"כן, את לא רואה שהבן אדם מאוהב קשות?" רמוס הוסיף בעיניים עצובות. רמוס תמיד היה כזה רגיש..

"שיבין שאני לא רוצה אותו כבר.." השבתי באדישות. הוא בוכה לפיטר על הכתף עכשיו, את יודעת?" סיריוס אמר בטון זועף. "פשוט צאי איתו, בן אדם מסכן.." אמר רמוס.

"גם לא בעוד מאה שנה בחיים לא!" חזרתי על דבריי.

"חבל. חשבתי שאת בן אדם טוב.. את פשוט עושה לו רע!" סיריוס אמר בטון הכי כנה ששמעתי בחיים שלי.

סיריוס התחיל ללכת מהמקום, אבל לפתע, עצר והסתובב. "ירחוני?" הוא פנה אל רמוס. "רק רגע, תמשיך ללכת, אתפוס אותך בחדר המועדון." רמוס השיב.

לאחר רגע, רמוס התיישב לצידי. "מה אני יכול לעשות שיגרום לך לצאת איתו?" הוא שאל. "כלום, היא בחיים לא תרצה אותו!" אמה ענתה. "היא צודקת!" חיזקתי. "תקשיבי, לילס, הוא החבר הכי טוב שלי, כל-כך קשה לי לראות אותו במצב שבו הבחורה שהוא מאוהב בה לא רוצה אותו! את יודעת בכלל איזה הרגשה זה עושה לבנים בלב?" 

"אה, יש לו לב בכלל?"

"את יודעת שהוא שייך רק לך."

"זה מגעיל, רמוס.. הלכתי." אמרתי וקמתי. "ביי, אמה, ניפגש בקרוב!"

		הפרק הבא