לא עוד סתם שנה בהוגוורטס

הרמיוני פרקה את תוכן מזוודתה כשחיוך מרוח על פניה. הייתה זו שנתה האחרונה בהוגוורטס, והפעם בלי שאף קוסם מרושע מאיים על גורל העולם. העציבה אותה במקצת העובדה ששני חבריה הקרובים הארי ורון לא נמצאים כאן איתה, אך היו לה את ג’יני ולונה והיא הסתפקה בכך.

בעודה מוציאה גלימות, חפצים וגרביים מהמזוודה פרץ של זיכרונות מששת שנותיה הקודמות בהוגוורטס תקף אותה ומילא אותה באהבה עזה למקום שהיה ביתה בשנים האחרונות. היה ממש נחמד לחזור לשגרת הלימודים- ללא שום פחד שיקרה משהו לאנשים שהיא אוהבת. ארוחת הפתיחה שהסתיימה לפני מספר דקות הייתה טעימה מהרגיל, אך אווירה עצובה עדיין שררה באולם הגדול, וכאשר מינרווה מקגונגל, מנהלת בית הספר לכישוף ולקוסמות נשאה את נאומה על המלחמה שהתרחשה במקום רק לפני חודשים ספורים לא נותרה עין אחת יבשה. למרות הקורבנות הרבים שנותרו ללא רוח חיים במלחמה, הרמיוני עדיין מצאה את החיוביות שבדבר. כעת היא תוכל לנהל חיים רגועים ומאושרים, כשבעיותיה הגדולות ביותר הן המבחנים של סוף השנה.

לבסוף סיימה הרמיוני לפרוק את חפציה ונשכבה על מטתה, מתענגת על תחושת המזרון המוכר מתחתיה ועל קולות הינשופים שדאו בשמי הערב. לאחר שאמרה לחברותיה לחדר לילה טוב, היא שלפה את ספרה מהמגירה שליד מיטתה והחלה לקרוא בו. בסופו של דבר היא נרדמה כשהספר בידה וחיוך של אושר מונח על פניה.

בעודה ישנה שנת ישרים, לא היה להרמיוני מושג על התוכנית המרושעת הנרקמת בראשה של נערה בת גילה במרחק כמה קילומטרים משם. היא גם לא ידעה שלא תזכה לעוד הרבה לילות רגועים כמו זה בעתיד הקרוב, והיא לא חשבה אפילו שיכול להיות יותר גרוע ממה שחוותה בשנים האחרונות. אבל היא טעתה, וטעתה בגדול.