מקוללים

מוקדש לאבישי (אחת שיודעת), השותפה לאהבת השיפ רמוס/טונקס (:

הזאב והארנבת

15 בספטמבר, 1993

המשימה הראשונה של טונקס בתור הילאית מתלמדת התקיימה בתחילת השנה השלישית שלה באקדמיה, ביום סתווי גשום.

היא הרגישה מעט מובכת במדי ההילאים החדשים והמעומלנים, אך היא ספגה נחמה מסוימת מכך שהיא נראתה בהם טוב בהרבה מאשר חבריה לכיתה, שרובם נראו כאילו חילקו להם מדים גדולים מידי או קטנים מידי למידותיהם.

על השביל הבוצי לפניהם צעדו ההילאים הוותיקים, שנראו בנוח במדים המהווים שלהם, אותם הם שילבו עם פריטי אופנה שונים כגון מכנסי ג׳ינס מוגלגים או מגפיים מעור דרקון. 

טונקס התאמצה להתקרב אל ההילאים כדי לשמוע על מה הם מדברים, לדעת האם השמועות לגבי המשימה שלהם נכונות, אבל היא מעדה בתוך שלולית עמוקה ונפלה לתוך הבוץ. 

חבריה לכיתה חלפו על פניה מבלי אפילו להעיר על הנפילה שלה. בבית הספר נהגו לצחוק עליה בגלל דברים כאלה, והיא הייתה מקבלת את זה בהומור ולפעמים עושה הצגה להנאתם של חבריה. אולי לכן היא הייתה מעדיפה שיגחכו לנוכח דמותה המכוסה בבוץ מאשר שפשוט יתעלמו ממנה.

היא הרימה את עצמה מתוך הבוץ במאמץ וניסתה להטיל על עצמה לחש ניקוי. בהתחלה היא לא הצליחה לעשות יותר מאשר למרוח את הבוץ על הבגדים שלה עוד יותר, ועד שהיא הצליחה לנקות לפחות את רוב הלכלוך, שאר הקבוצה כבר התקדמה ונעלמה במעלה פיתול בשביל.

טונקס קיללה את הגמלוניות שלה ומיהרה להדביק אותם בהליכה מהירה, אוסרת על עצמה לרוץ כדי לא ליפול שוב. היא עברה את הפיתול ומצאה את עצמה על מצוק. למראה הנוף שנגלה לפניה היא נעצרה ובהתה, שוכחת שהיא ממהרת.

המחזה שנגלה מראש המצוק היה עוצר נשימה. הוגוורטס עמדה בראש גבעה, מתנשאת מעל האגם והיער הרחבים במגדליה הגבוהים שנראו כסופים וכחולים באור הסתווי. למרות העננים הכבדים ששטו בשמיים הראות הייתה מצוינת, עד שכמעט היה ניתן לראות את העיטורים שסביב חלונות הטירה והגורגוילים שעל המעקות.

עברו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה בה טונקס ראתה את הוגוורטס. היא לא ממש חשבה על זה עד אותו הרגע, אבל לנוכח המחזה המרשים היא הבינה כמה היא מתגעגעת אל הטירה, שתמיד הרגישה כמו בית.

היא צפתה בנוף במשך עוד כמה רגעים, לפני שנזכרה למה היא שם בכלל. היא קיללה את עצמה שוב והמשיכה בשביל במהירות. 

היא הגיעה לאזור ההתכנסות, שהיה בראשו של מצוק נוסף שצפה אל הוגוורטס ואל היער האסור. מייד היא הבינה שני דברים: אחד, שאף אחד לא שם לב להיעדרה, והשני, שהיא פספסה את התדריך ושחבריה לכיתה כבר קיבלו את המשימות שלהם. 

בעודה מתאמצת למצוא את מקומה בין המתלמדים האחרים בחוסר הצלחה, טונקס מצאה את ההילאי שהיה אחראי על חלוקת המשימות. הוא היה קוסם גבוה וקירח עם עור כהה ועגיל באוזן אחת. היא אף פעם לא פגשה אותו קודם, אבל הוא כיכב כל כך הרבה בעיתון בשבועות האחרונים שהיא ידעה בדיוק מי הוא - זה היה קינגסלי שקלבולט. 

אז כל השמועות בכיתה באמת היו נכונות - קראו לה ולחבריה מתוך האקדמיה כדי להשתתף במצוד אחר סיריוס בלק.

בני כיתתה של טונקס התחלקו לזוגות ושלשות, וכל קבוצה כזו צוותה אל הילאי בכיר לו הם יסייעו וממנו הם ילמדו במהלך היום. עד שטונקס הצליחה להבין מה קורה כולם כבר יצאו לדרך והשאירו אותה מאוחר. היא ניסתה לבקש להתלוות אל שניים מחבריה לכיתה, ווקר וגרין, שהצתוותו אל הילאי צעיר עם שיער ארוך, אבל הם התנהגו כאילו הם לא שמעו כשהיא דיברה אליהם והתרחקו בעקבות המדריך שלהם בלעדיה.

מרגישה מעט עלובה, טונקס הבינה שהיא נשארה לבד. כמעט לבד. שקלבולט עוד היה שם, אבל הוא התרחק כדי לדבר עם הילאי ותיק נוסף שהתעתק לשם כמה רגעים לפני כן. עוד שני קוסמים נוספים נותרו שם, אבל הם לא היו הילאים - אלה היו פרופסור דמבלדור וסנייפ, שכנראה הגיעו מהטירה כדי לעזור להילאים למצוא את בלק. 

טונקס הרגישה מעט מובכת להישאר איתם לבד. היא אף פעם לא חשבה על זה שמורים ממשיכים להתקיים גם אחרי שהתלמידים מסיימים את בית הספר.

״העלמה טונקס?״ דמבלדור פנה אליה בפליאה. ״זו באמת את? כמעט ולא זיהיתי אותך עם התספורת השמרנית הזאת.״

טונקס העבירה את ידה בשיערה, שהיה שחור וקצר מאוד.

״אמרו לי שזה לא מקצועי להסתובב עם שיער צבעוני בזמן משימה,״ היא הצטדקה, ״לא ממש רואים את הטעם האופנתי שלי בעין יפה באקדמיה…״

״גם בבית הספר לא היה לו מקום ראוי,״ סנייפ העיר.

״שלום גם לך, פרופסור סנייפ,״ טונקס אמרה לו בחביבות, וכהרגלו הוא התעלם.

דמבלדור התעניין ושאל את טונקס על החוויות שלה מהאקדמיה להילאים. היא התרשמה מהעובדה שהוא זוכר אותה היטב, ותהתה האם הוא זוכר ככה את כל התלמידים שלו. 

שקלבולט עדיין דיבר עם ההילאי השני, ושניהם נראו רציניים מאוד. טונקס תהתה האם היא תקבל נזיפה בגלל שהיא פספסה את הציוותים, והאם היא עדיין תזכה להשתתף במצוד או שפשוט ישלחו אותה בחזרה לאקדמיה.

בזמן שהיא דיברה עם דמבלדור מישהו התקרב מאחוריה.

״רמוס,״ דמבלדור אמר בחמימות, ״חשבתי שאמרת שיש לך שיעורי בית לבדוק ולא תוכל להצטרף לחיפוש.״

״שיניתי את דעתי,״ האיש אמר ברצינות, ״אסור שסיריוס בלק יסתובב חופשי. שיעורי הבית יוכלו לחכות.״

הוא היה איש בשנות השלושים לחיו, עם שיער חום בהיר מנוקד במעט פסים כסופים ועיניים עייפות, אלה גרמו לו להיראות מבוגר מכפי גילו. הוא לבש גלימה חומה מטולאת אך שמורה היטב.

״העלמה טונקס, זה פרופסור רמוס לופין, המורה החדש שלנו להתגוננות מפני כוחות האופל,״ דמבלדור הציג את הזר בפני טונקס. ״רמוס, נימפדורה טונקס היא הילאית מתלמדת.״

״רק טונקס,״ טונקס הדגישה.

לופין הנהן לעברה בנימוס מבלי ליצור קשר עין.

שקלבולט סיים לשוחח עם ההילאי השני, זה התעתק משם מייד בתום השיחה, וניגש בצעד נמרץ אל המקום בו טונקס והפרופסורים עמדו. אם הוא תהה לעצמו מה טונקס עדיין עושה שם ולמה היא לא יצאה לחיפוש יחד עם שאר המתלמדים, הוא לא העיר על כך. הוא עמד לומר משהו לדמבלדור, ואז הבחין בלופין.

״החלטת להצטרף לחיפוש?״ הוא שאל בקול עמוק, ללא רגש.

״כן,״ לופין השיב בשלווה, ״נעים לפגוש אותך שוב, אדון שקלבולט.״

משום מה שקלבולט לא נראה מרוצה. טונקס תהתה מה היא מפספסת.

״אני צריך להגיע לאזקבן בדחיפות,״ שקלבולט אמר לדמבלדור ולסנייפ, ״יש אסיר שטוען שיש לו מידע על המיקום של בלק. תצטרכו לצאת בלעדי.״

״גם אני לא אוכל להצטרף, למרבה הצער,״ דמבלדור השיב, ״עלי להשתתף בדיון דחוף של הקסמהדרין. נראה שנאלץ להשאיר את החיפוש בידיהם המיומנות של הפרופסורים לופין וסנייפ, והעלמה טונקס.״

 שקלבולט הסתכל על טונקס כאילו הוא לא הבחין בה עד שדמבלדור ציין את שמה.

״הילאית, נחליף מילה לפני שתצאו,״ הוא אמר לה והתרחק מהמקום. טונקס מיהרה אחריו בתחושת מתח.

״מה שמך?״ הוא שאל אותה כשהם היו מחוץ לטווח השמיעה של המורים.

״ט-טונקס, אדוני,״ טונקס גמגמה בתשובה. הוא היה גבוה ממנה ביותר מראש ורחב בהרבה, והיא הרגישה קטנה ופגיעה ביחס אליו.

״טונקס,״ הוא אמר ברצינות תהומית, ״אני לא יודע למה את לא עם שאר המתלמדים, אבל טוב שאת פה. יש לי משימה חשובה מאוד בשבילך.״

״משימה?״ טונקס הדהדה, לא מאמינה למזלה הטוב.

״כן. המשימה שלך היא להשגיח על לופין.״

״מה?״ טונקס הייתה בטוחה שהיא לא הבינה אותו. 

שקלבולט לא התבלבל, והמשיך, ״אל תורידי ממנו את העיניים לרגע במהלך החיפוש, ותעקבי אחרי כל צעד שלו. בסוף היום אני רוצה שתדוויחי לי על כל מה שהוא עשה. אם הוא התעטש, אני רוצה לדעת על זה. זה ברור?״

״כ-כן, אדוני,״ טונקס אמרה, ״אבל, אם מותר לי לשאול… למה צריך להשגיח עליו?״

נראה ששקלבולט הוא לא מסוג ההילאים שלא אוהבים ששואלים אותם שאלות לגבי ההחלטות שלהם, כמו הרבה מהמורים של טונקס באקדמיה.

״בצעירותו, לופין היה חבר של בלק,״ שקלבולט חשף.

״באמת?״ טונקס פלטה בתדהמה. ״אז אתה חושב שהוא יודע איפה הוא מסתתר?״

״אני לא יודע. לופין היה אחד האנשים הראשונים שחקרתי אחרי שבלק ברח מאזקבן. הוא עושה רושם של קוסם ישר והגון, ואני לא חושב שהוא שיקר כשהוא אמר שלא היה לו שום קשר עם בלק מאז שהוא הורשע. ובכל זאת, יש לי תחושה שהוא מסתיר משהו.״

טונקס הסתכלה לעבר לופין. הוא נראה מקשיב בריכוז למשהו שדמבלדור אמר, לא מבחין במבטה של טונקס. סנייפ בברור נראה סולד מנוכחותו, אבל זה לא אמר כלום - אם כבר זה היה סממן חיובי באשר לאופיו של לופין. הוא נראה לטונקס כמו אדם נחמד למדי, אולי קצת מסוגר, אבל בהחלט לא כמו משתף פעולה עם רוצח המונים. מצד שני, שקלבולט לא הגיע להיות ההילאי האחראי על המצוד אחר סיריוס בלק בלי להיות בעל כישורי הבחנה חדים - אז איזה מן סוד יכול להיות שלופין מסתיר?

״אתה יכול לסמוך עלי, אדוני,״ טונקס אמרה, מזדקפת כדי להבהיר לשקלבולט שהיא מוכנה למשימה.

״טוב מאוד,״ שקלבולט השיב, ומשום מה לא נראה שיש לו אף שמץ של ספק באשר לכישוריה של טונקס. ״תגיעי למשרד בערב לדווח לי.״

הוא התעתק משם בלי מילות פרידה. טונקס חזרה לעבר המקום בו עמדו המורים, מתאמצת לא להיראות כאילו הוטלה עליה משימה הרת גורל.

״נראה שנשארנו רק אנחנו,״ היא אמרה לסנייפ וללופין, משתדלת לא להסתכל על לופין במיוחד.

״אם כך, אני אשאיר אתכם לחיפושים. בהצלחה, ותשמרו על עצמכם,״ דמבלדור אמר והתעתק.

ברגע שהוא נעלם גם סנייפ התעתק פתאום, משאיר את טונקס לבד עם לופין.

״אני חושב שהוא רוצה לתפוס את בלק בכוחות עצמו ולזכות בכל התהילה,״ לופין אמר לטונקס המבולבלת. ״אם את גם מעדיפה לחפש לבד - ״

״לא,״ טונקס נכנסה לדבריו, אולי קצת מהר מידי. אז היא תרצה, ״בטוח יותר להסתובב בקבוצות.״

״תובילי את הדרך,״ לופין אמר בנועם.

הם התחילו לצעוד בשתיקה במורד השביל בו טונקס טיפסה קודם לכן. גשם קל התחיל לטפטף בעודם הולכים, וטונקס הייתה צריכה להתרכז בצעדיה כדי לא להחליק. 

הם לא דיברו בכלל עד שהם הגיעו לתחתית המצוק ומצאו את עצמם בשביל שעבר בשולי היער, מוגן מפני הטיפות. טונקס שנאה שתיקות. היא רצתה לשאול את לופין שאלות כדי למלא את הדממה, לא משנה על מה, אבל היא פחדה שהיא תפלוט את העובדה ששקלבולט הטיל עליה להשגיח עליו.

״דמבלדור אמר שקוראים לך טונקס,״ לופין אמר פתאום, מפר את השתיקה הכי ארוכה ומעיקה שטונקס חוותה אי פעם. ״את מקורבת במקרה לטד ואנדרומדה טונקס?״

״הם ההורים שלי,״ טונקס השיבה לפני שהיא הספיקה לחשוב שאולי היא לא צריכה לנדב פרטים על עצמה. ״איך אתה מכיר אותם?״

״חבר משותף,״ לופין השיב בחיוך מתנצל. ״אני חושב שאפילו פגשתי אותך פעם, כשהיית צעירה מאוד. זה היה -״

״בחתונה של לילי וג׳יימס פוטר,״ טונקס השלימה אותו, מפתיעה את עצמה.

״כן,״ לופין השיב, גם הוא מופתע, ״את זוכרת את זה?״

כמובן שטונקס לא זכרה את זה, לפחות לא עד אותו הרגע. אבל עכשיו היא התחילה להיזכר. זאת הייתה החתונה הראשונה שהיא נכחה בה, כשהיא הייתה רק בת חמש, אבל האירוע נצרב בזיכרונה, במיוחד דמויותיהם של בני הזוג המאושרים. היא הבינה עכשיו שהיא נהגה להיזכר בהם בילדותה ולא הייתה בטוחה האם זה היה חלום או מציאות.

היא זכרה איש צעיר עם עיניים זהובות שצחק ושמח עם החתן והכלה. הוא היה יכול להיות לופין בצעירותו, בערך בגיל בו היא הייתה היום. אחרי שהיא חשבה על זה לרגע היא הבינה שזה היה מוכרח להיות הוא - הרי אם הוא היה חבר של בלק, הוא בטח גם הכיר את הפוטרים.

״את בסדר?״ לופין שאל אותה פתאום.

טונקס הבינה שהיא שקעה במחשבות ושהיא נושכת את שפתה.

״כן,״ היא השיבה, וכשלופין עדיין נראה מעט מודאג היא הוסיפה, ״לא ידעתי שאני זוכרת את זה. זה מוזר לחשוב על זה - גדלתי על סיפורים על הגבורה של הפוטרים ואף פעם לא חשבתי על זה שהייתי בחתונה שלהם.״

לופין חייך חיוך עצוב. טונקס הסתכלה עליו ונשטפה בגל מטביע של אבל וייאוש.

״סוהרסנים,״ לופין התריע והרים את שרביטו.

לרגע טונקס הייתה כל כך שקועה בייאוש שהיא אפילו לא הבינה מה הוא אמר. אבל לאחר שנייה היא נזכרה באימונים שלה והצליחה לנתק את עצמה מהרגשות מספיק כדי להרים את שרביטה ולהטיל לחש פטרונוס.

הזיכרון שהיא השתמשה בו בדרך כלל כדי להטיל פטרונוס היה הרגע בו בישרו לה שהיא התקבלה לאקדמיה להילאים. לפני זה, בבית הספר, היא חשבה על חופשת חג המולד הראשונה שלה בהוגוורטס, איך היא הרגישה בטוחה ומאושרת בבית עם ההורים שלה וגם ידעה שבעוד כמה ימים תחזור להוגוורטס ותמשיך לגלות וללמוד דברים מופלאים יחד עם החברים שלה.

אבל הפעם הזיכרון הראשון שעלה לה לא היה אחד מהם. היא חשבה דווקא על לילי וג׳יימס פוטר בחתונה שלהם, זכרה אותם מתחבקים ורוקדים, מוקפים באורות רכים ובחברים ובני משפחה מחייכים. באופן מוזר זה עבד בצורה מושלמת, והפטרונוס שלה ניתר מתוך קצה שרביטה, מרחיק מייד את האפלה שבראשה. היא לא ידעה שאפשר להשתמש בזיכרון מאושר של מישהו אחר בשביל להפיק פטרונוס, אם זה בכלל מה שזה היה.

היא הבינה שהיא עוצמת עיניים, ופקחה אותן. הגשם התחזק, מכה בעלווה, והיום הפך לחשוך. צללים כהים נעו היכן שהוא מעל העצים, מחשיכים את מעט השמש שהסתננה מבין העננים; להקה של סוהרסנים חגה מעל היער בחיפוש אחר בלק. אך בזכות שני הפטרונוסים שהופיעו על השביל הקור העז שהם הפיצו לא חדר יותר אל מתחת לכיפת העלים.

הפטרונוס של טונקס היה בצורת ארנב לבן צחור, זה הותיר אחריו שובל של אור לבנבן בעודו מקפץ הנה והנה. הפטרונוס של לופין לבש צורה של זאב כסוף גדול מימדים. הוא ישב על רגליו האחוריות בצייתנות, אבל עיניו הכסופות כמו צפו אחר הארנבת, כאילו הוא מתלבט האם כדאי לו לטרוף אותה.

״ובכן, זה מביך,״ לופין העיר בחיוך מתוח.

״מעניין מה זה אומר עלינו?״ טונקס השיבה בעליצות. 

אולי היא הייתה קצת שרויה באופוריה בעקבות הטלת הפטרונוס, כי בדיעבד היא הבינה שהיא לא הייתה צריכה להגיד את זה.

הם המשיכו בדרכם בתחושת מבוכה עזה. טונקס שמחה מאוד שאין שם עוד מתלמד או הילאי שיחזה בחוסר המקצועיות שלה בחברת מי שהיה אמור להיות חשוד; אם זה לא היה מספיק גרוע שהיא איבדה ערנות ועצמה את העיניים כשהסוהרסנים הגיעו, מה שהיה מאפשר ללופין לברוח או לעלף אותה אם היה רוצה, עכשיו היא גם מתחברת ומתבדחת איתו. היא תהתה מה עין- הזעם מודי מהאקדמיה היה אומר עליה עכשיו; היא ממש לא הפגינה ערנות מתמדת עד עכשיו.

הם סיירו ביער זמן ארוך בלי שום אירוע יוצא דופן, הארנב של טונקס מנתר הנה והנה והזאב של לופין צועד בסח. בשלב מסוים אפילו הסוהרסנים כנראה וויתרו על המצוד, וכבר לא היה להם יותר צורך בפטרונוסים. 

טונקס חשבה לעצמה שסיריוס בלק בטח לא עצר לו לנוח כנגד איזה עץ, ואין שום סיכוי שהם ימצאו אותו בקצב הזה. היא הייתה עשויה לחשוב שלופין בכלל לא רוצה למצוא את בלק, רק שהוא צעד בנחישות, כאילו הוא הולך למקום מסוים, בקושי מהסס כשהדרך אילצה אותם לבחור בנתיב זה או אחר. 

באיחור ניכר טונקס התחילה לתהות האם לופין מוביל אותה אל בלק במכוון, והאם יש סיכוי שהיא תצא מהמצב מנצחת ותזכה לתהילת עולם בקרב ההילאים או שהיא תהפוך לקורבן ה-14 של בלק. ואז לופין עצר.

״מה - ?״

לופין סימן לה להיות בשקט. טונקס הבינה למה הוא עצר - הם שמעו קולות חבטה עמומים וכמה אנשים מדברים בעצבנות בקולות מהוסים.

לופין סימן לה לבוא בעקבותיו בשקט. הוא הוביל אותה בהתגנבות לעבר מקבץ של עצים צפופים, דרכם הם הצליחו להציץ במבנה אבן מתפורר שעמד בקרחת יער, מכוסה בשכבה עבה של צמח מטפס.

בזמן לימודיה בהוגוורטס טונקס שמעה שמועות על מבנים שכאלה ביער, שסיפרו עליהם שהם ננטשו על ידי קוסמים מזמן ועכשיו שרצו ערפדים וטרולים. אבל הטיפוסים שהסתובבו שם עכשיו כלל לא נראו כמו ערפדים או טרולים.

מחוץ למבנה עמדו חצי תריסר קוסמים מפוקפקים למראה. מקור קולות החבטה התברר מייד; הם התאמצו לרסן קנטאור עם פרווה שחורה, זה נאבק כנגד החבלים המכושפים בהם הם כבלו אותו, בוטש בפסאותיו כנגד האדמה. זרועותיו היו קשורות סביב גופו, שהיה חבול ופצוע, עניו היו מכוסות ופיו חסום.

המראה היה מזעזע. טונקס שמעה שיש קוסמים שעושים רווח מלכידה ומכירה של חיות פלא נדירות, אבל היא לא ציפתה לפגוש אותם בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלה. היא כמעט התכוונה להתפרץ לשם ולקלל את כל אותם קוסמים מייד ולשחרר את הקנטאור המסכן, כשהיא הבחינה במשהו שבלבל והבהיל אותה; ווקר וגרין, חבריה לכיתה, ישבו על האדמה כשהם קשורים גב אל גב, נראים מעולפים, וזרזיף של דם הכתים את מצחה של גרין. לידיהם, ההילאי הצעיר שפיקח עליהם היה שרוע על האדמה ללא ניע.

״מה זה המקום הזה?״ טונקס שאלה את לופין, מוחה מתאמץ למצוא תוכנית חילוץ שלא תסתיים בכך שהיא תצטרף אל חבריה לכיתה.

״רק מבצר נטוש,״ לופין השיב, עוקב אחרי צעדיהם של הקוסמים בריכוז מחושב. ״בלק אהב לבוא לפה כשהוא היה תלמיד, חשבתי שאולי הוא מצא פה מחסה. אבל אני לא חושב שהוא פה עכשיו.״

״אנחנו חייבים לעשות משהו,״ טונקס אמרה, כאילו ההצהרה תגרום לתוכנית להתגבש בראשה פתאום.

״בהחלט,״ לופין השיב בקור רוח, עדיין צופה. ״אבל אנחנו צריכים תוכנית טובה. קשה לי להאמין שהחבורה הזאת הצליחה לגבור על שלושה הילאים לבד - ״

״יותר כמו הילאי וחצי,״ טונקס העירה, אפילו שזה לא היה נחמד במיוחד.

לופין גיחך. 

״כך או כך, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיכולים להיות להם עוד חברים בפנים.״

״נכון,״ טונקס אמרה, מתאמצת להישמע כאילו גם היא חשבה בעצמה על העובדה שיש שם עוד קוסמים עוינים בקרבת מקום. ״מה אם אני אצור הסחת דעת טובה? אתה חושב שככה נוכל לנטרל אותם?״

״זה הסיכוי הכי טוב שלנו. אבל איך תעשי את זה?״

טונקס חשבה במשך כמה שניות ואמרה, ״תן לי את הגלימה שלך.״

מבולבל, לופין פשט את הגלימה שלו והושיט לה אותה בלי להתווכח. מתחת לגלימה הוא לבש חולצה מכופתרת מהווה שהייתה במצב לא יותר טוב מהגלימה שלו. טונקס גם פשטה את גלימת ההילאי שלה, מתחתיה היא לבשה חולצה קרועה של אחיות הגורל, ומסרה אותה ללופין לפני שהתעטפה בגלימה שלו, שהייתה גדולה על מידותיה.

היא עצמה את עיניה והתרכזה, מדמיינת את דמותו של זקן גמלוני ומוזר, עם עין בולטת אחת שתבלבל ותרתק את כל מי שיביט לעברו. כשהיא פקחה את עיניה הגלימה של לופין התאימה לה מעט טוב יותר, וכפות ידייה היו חיוורות ומקומטות.

״את מטמורפמגוסית,״ לופין אמר בפליאה.

טונקס התאמנה לרגע על לדבר בקול נמוך וצרוד של איש זקן, חיקוי שהיה מדויק להפליא, ואמרה ללופין להיות מוכן לפעולה לפני שהיא יצאה ממקום המחבוא וצלעה בצורה מודגשת לעבר הקוסמים המפוקפקים.

״כמה גוזים לאיש זקן…״ היא נאנחה בקול.

״הי, אתה לא אמור להיות פה!״ הקוסם הראשון שהבחין בה צעק לעברה.

״רק כמה גוזים, בבקשה…״ טונקס המשיכה בשלה.

כפי שהיא ציפתה, הקוסמים היו כל כך מבולבלים מהופעתה הלא צפויה וכל כך לא מאיומים מדמותו של הזקן השברירי שהם לא ניסו לעשות לה כלום כשהיא נכנסה ממש לתוך שורותיהם.

״אני אראה לכם דבר מופלא,״ היא אמרה להם במסתוריות, מעמידה פנים שהיא מחפשת משהו בכיס הגלימה של לופין. ״התאספו, ילדים, בואו תראו…״

זה היה כל כך קל שזה היה כמעט מגוחך. הקוסמים התאספו סביבה בסקרנות בלי נשלטת, כמו ילדים נפעמים.

באותו הרגע טונקס חשבה לעצמה שהיא הייתה צריכה להסכים עם לופין על סימן כל שהוא להבהיר לו שהגיע הזמן להתערב, אבל לפני שהיא הספיקה להיכנס ללחץ הוא כבר נכנס לפעולה. 

קללות התחילו להתעופף מסביב, והקוסמים שסביב טונקס נפלו או הועפו לאחור. היא בקושי הספיקה לקלל אחד או שניים מהם וזה כבר נגמר. כפי שלופין ציפה, ברגע שההמולה התחילה שלושה קוסמים נוספים יצאו בריצה מתוך המבנה; אבל הם אפילו לא הספיקו להרים את שרביטיהם לפני שדלת המבנה נטרקה בעוצמה ופגעה בראשון מביניהם, זה נפל על חבריו והפיל אותם. הצמח המטפס שהקיף את הדלת זחל וכפת אותם באחיזה הדוקה.

טונקס פתחה במלאכת הכבילה של הקוסמים העוינים שכעת היו שרועים מסביב, מעולפים או גונחים בכאב. בזמן הזה לופין הצטרף אליה ושחרר את הקנטאור מכלאו.

״אתה חופשי,״ הוא אמר ליצור לאחר שהבד שכיסה את עניו נפל, והוא מצמץ מסביב בבלבול מתוח.

״תתרחק, חיה!״ הייתה תגובתו של הקנטאור, לפני שהוא דהר משם במהירות שיא.

״בבקשה!״ טונקס צעקה אחריו. ללופין היא אמרה, ״מה הסיפור שלו?״

״לא יודע,״ לופין השיב, למרות שהוא לא נראה מופתע או מבולבל מהתגובה של הקנטאור. 

הם ניגשו לשחרר את שלושת ההילאים השבויים. טונקס, לאחר שחזרה למראה הטבעי שלה, הצליחה להעיר את שני חבריה לכיתה בעזרת טפיחות אסרטיביות על פניהם. ההילאי השלישי היה מעט פצוע, אך הוא חזר להכרה לאחר שלופין טיפל בפציעותיו בעזרת כמה לחשי ריפוי שימושיים.

״מה קרה?״ הוא שאל לאחר שלופין עזר לו לשבת, והוא הבחין בקוסמים המנוטרלים שמסביב. ״אתם עשיתם את זה?״

״כן - ״ טונקס התחילה לענות.

״טונקס עשתה את רוב העבודה,״ לופין טען, ״אני רק פגעתי באחד או שניים.״

ההילאי הסתכל על טונקס במבט מתרשם מאוד. חבריה לכיתה נראו פחות מרוצים.

״אני אדאג לציין את זה בדיווח שלי,״ הוא אמר לה, ״נראה שמצפה לך עתיד מזהיר במחלקה, ההילאית טונקס.״

הפנים של טונקס הרגישו כל כך חמות שהיא כמעט התחילה להזיע. 

ווקר וגרין מיהרו להתנדב להוביל את כל האסירים למעצר במשרד הקסמים כדי גם לקבל מעט מהקרדיט. בדרך כלל טונקס גם הייתה מנסה לקבל נתח מהעבודה, אבל הפעם היא חשבה שהיא כבר עשתה מספיק. ההילאי עם השיער הארוך, ששמו היה וויליאמסון, נראה בכנות מתרשם מהעובדה שהיא הצילה את העור שלו.

״לא היית צריך לשקר,״ היא נזפה בלופין בזמן ששניהם עשו את דרכם מחוץ ליער. היום התחיל להחשיך במהירות, והם הבינו שהם כבר לא ימצאו את סיריוס בלק. ״אני לא רוצה לקבל קרדיט על משהו שלא עשיתי.״

לופין נתן לה חיוך מתנצל. אם היה בה שמץ של כעס כלפיו, הוא נעלם כמעט מייד.

״את צודקת, אני מצטער. אבל באמת מגיע לך כל הקרדיט - את זאת שהסתכנת ונכנסת לגוב האריות, אני רק שלחתי כמה קללות.״

״שלחת כמה קללות?״ טונקס הדהדה בתדהמה, ״אף פעם לא ראיתי מישהו שולט בקסמי מגננה ככה. לא אמרת לי שאתה הילאי בדימוס.״

לופין צחק בקול, כאילו היא סיפרה בדיחה מצוינת.

״אף פעם לא הייתי הילאי,״ הוא אמר בעיניים נוצצות, ״אבל אני מעריך את המחמאה.״

הם דנו בתיאוריה של קללות מגננה עד שהם יצאו מהיער, ולופין נתן לטונקס כמה עצות מעולות. היא רצתה לשאול אותו מאיפה יש לו כל כך הרבה ניסיון אם הוא לא היה הילאי אף פעם, אבל היא לא הספיקה לפני שהם הגיעו שוב אל נקודת הכינוס העמוסה הילאים מתלמדים מאוכזבים שלא הצליחו לתפוס את סיריוס בלק. בשלב הזה היא נזכרה פתאום שלופין בכלל היה חשוד בקשירת קשר עם סיריוס בלק, ושהיא הייתה אמורה להשגיח עליו, אבל במקום איך שהוא התחילה לקבל ממנו עצות.

״כדאי שאני אחזור לטירה, שיעורי הבית האלה לא יבדקו את עצמם,״ לופין אמר ושלח את ידו לעברה. ״זה היה תענוג לעבוד איתך, נימפדורה.״

לראשונה טונקס הבחינה שידו הייתה מכוסה צלקות דקיקות וחיוורות. היא תהתה מה יכול להיות אותו הסוד שהוא מסתיר.

״תקרא לי טונקס,״ היא השיבה ולחצה את ידו.

		הפרק הבא