החיטה צומחת שוב

שדות שפוכים הרחק. הרחק מעבר לשיכול לראות בכלל, מסף דלתו ועד קו האופק. שם בחר לשכן את ביתו אחרי המלחמה. כי דבר הוא לא יכול יותר לעשות אחרי החורבן שהמיט. המוות הנורא שפקד כל שעל בדרכו. ואיך אפשר שלא? הרי מן ההתחלה היה שם המוות.

זה לא אותו העמק. לחלוטין לא. פעם היה זה עמק שופע גם ירק, ועכשיו רק חיטה בו – צהובה כספר שיש בו יושן. גם לפה הוא הביא אתו את המוות. ואולי מוטב כך: טוב לא שיומת העמק משיומתו אנשים. נשמות. הוא לעד לא יוכל להתנצל, לומר כמה שהוא מחפש את מחילתם, על שבגללו הם אינם עוד. אבל הם אינם עוד. ולא יוכל להתנצל.

מן העפר המר העיריות עולות; מחלונו הוא רואה פריחה על גדת הנהר שסובב את העמק. צמיחת עירית, אירונית, כצוחקת צחוק מר לאור גורל שהומט על זה העמק, שלמרגלות נהר הסובב אותו היא צמחה. אבל שפלה היא העירית – ושפל גם הוא. והוא עכשיו ראה עצמו כעירית: חי חיים אירוניים, מי שצמח מן מותם של אחרים.

כל מה שהיה אולי יהיה לעד. אולי גם לא. הוא לא יהיה כשהיה. הוא רק יהיה. יחיה חיים דלים של פחדן. מי שהביא אסון והמיט מוות על אנשים שעמדו לצדו, כי שלחם קרבן לפניו. פקד עליהם, וישחקו לפניו. נערים. אנשים. בנים. בנות. גברים. נשים. וגם זקן...

אולם הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית. הבית שלעד יעמוד על תילו כמחבוא למה שבו – ולמה שבלבו. למרחשי לבו האמיתיים. לחרטה העמוקה שהוא מביע, לסליחה שהוא מבקש, לייסורי הנפש שהוא עובר.

דמעה.

הארי נאנח. בתנועת אצבע קלה מחה את דמעותיו.

----

האשכול המקורי: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=64571