אליסיה

קודם כל אני צריכה להגיד כמה דברים:זה שאליסיה מתחילה בשנה הרביעית-אז שתדעו שהיא לומדת בשנה עם הארי רון הרמיוני דין שיימוס פרוואטי לבנדר וכו......
2)אין לזה שום קשר למה שקרה בשנה הרביעית של הארי-טורניר הקוסמים המשולש(או במקרה הזה מרובע)
זהו קריאה מהנה!!!!!!!!!!:)
חושך,לילה. שמעתי רשרוש כנפיים קרוב אלי.
אוף, איזה חלום רע! נקישת מקור על חלוני. לעזאזל, זה בכלל לא חלום.
"עוף מפה, קישטה!" קראתי בשקט לינשוף החום היפהפה. "תגיד, אתה לא אמור לצוד עכשיו ולא להראות לעיני אנשים?" הינשוף רק נענע את רגלו. "הו, יש לך מכתב." הורדתי אותו מרגלו של הינשוף וחשבתי שזאת רק עוד מתיחה של חברותיי שצוחקות עליי, מכיוון שאני מאמינה בדברים כאלה.
חה חה חה חשבתי בלי קול.
סוף סוף פניתי למעטפה ולתדהמתי לא היה עליה בול. הפכתי את המעטפה וראיתי את האות Hומסביבה אריה, נחש, גירית ונשר.
וואו! חשבתי בהתפעלות.
נזכרתי במה שקרה לי כשהייתי בת אחת עשרה שקבלנו בדואר בדיוק מעטפה כזו. הורי לא הסכימו שאסתכל בה,שלחו אותי אל חדרי והשמידו אותה.
אם זו אותה אחת, חשבתי, אז... לא הספקתי לחשוב, כי מרוב סקרנות פתחתי את המעטפה וזה מה שהיה כתוב בה:

'לכבוד א. ג'ונס,
אנו שמחים להודיעך שלאחר מאמצים רבים הסכמנו שלמרות שהוריך לא מקבלים הצעה זו ,תגיעי אלינו אל הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.
בתוך מעטפה זו יש ספרים-' הצצתי לתוך המעטפה. באמת היו שם ספרים אבל קטנים מאוד. '-כאשר ידך תיגע בהם, הם יגדלו. בשבועות הנותרים לחופש תתצטרכי ללמוד מהם כדי להיות באותו קצב של חבריך לשנה הרביעית. שאלתי כמה משפחות קוסמים אם יסכימו לארח אותך בשבועות הנותרים עד פתיחת השנה. הוויזלים אמרו שישמחו. אנא שלחי את תשובתך במהירות, על מנת שנדע באיזה יום ניתן לבוא לאסוף אותך.

בכבוד רב,
מ.מקגונגל סגנית המנהל.'

הוצאתי מתוך המטפה את הספרים בעדינות, והם הפכו להיות בגודל טבעי.
וואו! חשבתי בהתפעלות. פתאום עיכלתי בבת אחת את כל מה שקראתי: אני מכשפה, משפחת קוסמים צריכה לארח אותי, אני צריכה לשלוח תשובה בהקדם. הסתכלתי על הינשוף.
"אתה לוקח את התשובה?" הוא נענע בראשו לחיוב.
כעבור דקות אחדות היה בידי מכתב.

לכבוד מ.מקגונגל, שלום רב!
אני שמחה לשמוע שהתקבלתי אל בית הספר הוגוורטס. אהיה מוכנה לעבור אל משפחת וויזלי כבר מחר בלילה, בחצות. אחכה בחוץ.

בכבוד רב,
אליסיה.

אני צריכה לתכנן את הבריחה מהר, כדי שהורי לא ישימו לב. חשבתי במהירות, לקחתי מזוודה, דחפתי לתוכה במרץ בגדים, עפרונות, תמונות, ספרים ולבסוף את המכתב ששלחו לי. סגרתי את המזוודה בכוח והחבאתי אותה מתחת למיטה.
פניתי לינשוף, נתתי לו את המכתב. פתחתי את החלון והנחתי את ראשי על הכרית, בטוחה שכשאתעורר הכל יתברר כחלום.

זה קרה, למחרת בבוקר נזכרתי בכל.
"קומי, ארוחת בוקר!" דפקה אימי על דלת חדרי בגסות.
היום בערב כל החיים שלי ישתנו, חשבתי, עליי ליהנות כמה שאני יכולה. למרות כל המאמצים לא הצלחתי, אף פעם לא נהניתי עם משפחתי.

היום חלף במהירות והלילה הגיע. ספרתי כבר את השעות לחצות. קריאתו של אבי לכיבוי אורות קטעה את מחשבותיי. לבשתי את בגדי ונכנסתי למיטה.
מכל משפחתי אתגעגע רק לאחי הקטן. הצצתי בחלון - בעוד כעשר דקות כבר לא אהיה כאן. הוצאתי בשקט את המזוודה ותרמיל הגב. הבטתי על מנת לחשב את המרחק בין החלון לקרקע. החלטתי שביכולתי לעשות זאת. הטילתי בשקט את המזוודה אל תוך השיחים. למזלי, הורי לא שמעו את הרעש. עכשיו היה זה תורי.
שלוש ארבע ו...
הצלחתי!
אני חופשית!

בעודי מסתכלת סביבי, ראיתי משהו טס לעברי במהירות מהשמים. שפשפתי את עיניי חזק כדי לראות שאינני הוזה. לא הזיתי. ראיתי גבר על מטאטא מעופף, בעקבותיו הגיעו שני נערים אדומי שיער טסים גם הם על מטאטא.
"זאת הפעם האחרונה שאני נותן לכם לבוא איתי." נזף המבוגר בשני הנערים.
"אבל, אבא." אמר אחד הילדים, "פרד תקע אותי בתוך שיח שאיזה אידיוט זרק לתוכו מזוודה."
" אני לא עד כדי כך אידיוטית." אמרתי בלחש.
"הו, שלום, אני ארתור וויזלי. אלה שני הבנים שלי, ג'ורג' ופרד. התאומים ענו יחד.
"היי, את אליסיה?"
"כן." עניתי בלחש. "נעים מאוד." לחצתי את ידיהם.
"היי, אתם שניכם בואו ותעזרו לי." אמר אדון וויזלי. ג'ורג' תפס את המזוודה, ופרד חיבר אותה לחבל – אולי זה היה הפוך, לא הייתי יכולה להבדיל.
"בואי שבי מאחורי." אמר אדון וויזלי, כך עשיתי. החזקתי בו חזק במר וויזלי בזמן שעלינו עוד ועוד כלפי מעלה.
זהו זה, חשבתי, אני חופשיה. סוף סוף חופשיה

-----------------------------------------

תודה רבה לאורפז שביטאה את הפאנפיק הזה!!!!!!:)

אשמח לתגובות!!

		הפרק הבא