ארבעת המיסדים

הסיפור שלנו מתחיל בלילה חשוך וסוער לפני שנים רבות, אלפי שנים למעשה. כל שאפשר היה לראות מבעד למסך הגשם הרועם היה דמות בודדת - אישה, מקרטעת בצעדיה אל עבר טירה שניצבה על גבעה. היא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, בהריון מתקדם ושערה ספוג מים, אם כי דמעות התערבבו במי הגשם שכיסו את פניה החיוורות.

רגליה היו תפוסות לגמרי בשל הקילומטרים הרבים שהלכה. היא התנשפה, ריאותיה צורבות וכבדות עליה במחאה על כך שגררה עצמה במעלה הגבעה. זה היה ראשית החורף בסקוטלנד והסיכויים שלה לחלות בדלקת ריאות אחרי הליכה של שעות בגשם בחיפוש אחר עזרה היו מאוד גבוהים. היא כמעט יכלה להרגיש את הקור אוכל את ריאותיה מבפנים, כיאילו קרח מתגבש בתוכה עם כל נשימה. היא לא הרגישה עוד את אצבעות רגליה וכל בגדיה הטובים שהיו אמורים לספק לה חום הואילו כשם שהיה מועיל אם לא הייתה לובשת דבר. היא יכלה להרגיש את הגשם הקר כקרח מטפטף במורד גבה.

היא ידעה שלא תיחיה לראות את הבוקר אבל הייתה נחושה להעניק שם לתינוקה לפני מותה. היא ניסתה לעטוף עצמה בשכבות רבות ככל שיכלה כדי לגונן על העובר שבבטנה אבל כל סנטימטר בגופה היה רטוב וקפוא.

היא עשתה מאמץ אחרון אל עבר הדלת המובילה אל מגורי האיכרים שלצד הטירה. מרגישה בדקירה לא נעימה בבטנה. היא הייתה כעט כפופה עוד יותר, בקושי מסוגלת להמשיך ולעמוד. לא היו אורות במגורי האיכרים אבל רונה הייתה נחושה להיכנס פנימה. היא הלמה בכוח בדלת באגרופיה חסרי התחושה, מרגישה כיצד הדמעות זולגות על פניה בזמן שחיכתה.

"בבקשה, מישהו... כל אחד", היא לחשה, קולה חורק מרוב קור.

לאחר דקה נוספת של דפיקות אגרופיה על גבי הדלת נדלק אור, אשר רוצה יכלה לראות זוהר מבעד לחריץ שהיה על דלת העץ העתיקה. היא חיכתה בנשימה עצורה בעוד היא שומעת את קולה העצבני של אישה מבוגרת בוקע ממגורי האיכרים, הקלה עצומה שטפה את כל גופה מחממת אותו במעט מבפנים, למרות מזג האוויר הקר.

"הו, מי כבר ילך את כל הדרך עד לכאן בסערה שכזו?" רונה שמעה את האישה שואלת את עצמה בעוד היא פותחת את הדלת. "מגוחך לגמרי... שלוש בלילה!"

רונה צימצמה את עיניה כאשר אור האיר מבעד לדלת הפתוחה, מתמוטת על הרצפה בפתח הדלת. אישה מבוגרת בעלת שיער לבן דליל ומשקפיים עמדה בדלת. היא לבשה חלוק לילה, של שהיה עטוף סביב כתפיה ונראתה ממורמרת נוכח כך שהעירו אותה. היא נשאה עששית והשתנקה למראה צורתה המעוררת רחמים של רונה.

"מרתה! מרתה!" האישה קראה, ראשה משרברבת את ראשה אל מאחורי הדלת. "בואי לכאן ילדה, מהרי!"

רונה צפתה, נשיימותיה חדות, בעוד אישה צעירה בסביבות גיל העשרים מיהרה לקראתה.

"מה קרה?" היא שאלה במבטא קוקני כבד. "שאני אמות!" היא אמרה, רואה את רונה שרועה על סף הדלת.

"אל תעמדי שם ותסתכלי ילדה!" אמרה האישה הזקנה בכעס. "תעזרי לי להכניס אותה פנימה!"

מרתה אחזה ברונה תחת זרועותיה בזמן שהאישה המבוגרת תפסה ברגליה, ביחד הן גררו אותה פנימה והשכיבו אותה על מיטה בחדר הסמוך. רונה לא יכלה לראות כמעט את החדר, בעוד הכאב כמעט ומעוור אותה.

"אז מה לא ב'סדר איתה מייביס?" שאלה מרתה כבדך אגב. בוהה ברונה המתקשה לנשום.

"היא עומדת ללדת ילדה טיפשה!" מייביס השיבה. "תביאי מעט מים מחמים וכמה מגבות... זה צפוי להיות לילה ארוך"

"בזמן שמרתה נחפזה משם, מייביס הניחה את ידה מלאת הקמטים על ראשה של רונה, מרגיעה ומנחמת אותה במעט. היא הביטה לתוך עיניה של רונה, הבעת רחמים שרויה על פניה.

"מסכנה קטנה" היא מלמלה בשקט, מלטפת את שערה ומסיתה אותו מפניה. "מהיכן את באה?" היא הביטה סביב מחפשת את מרתה במבט עצבני ואז פנתה בחזרה אל רונה, הבעה אמהית חזרה לעטר את פניה. "אל תדאגי יקירה, את בטוחה עכשיו."

זה אכן היה לילה ארוך. מייביס ומרתה נשארו לצד רונה לאורך לידת התינוק, מחזקות ומעודדות אותה. לאחר כמעט שלוש שעות, לקראת שחר, תינוק בא לעולם, שערו הזהוב היה כקרן של תקווה בעיניה של רונה. הייתה אמת רבה באותן עיניים כחולות בוהקות. בעוד רונה אוחזת בתינוקה, ראייתה מטשטשת, מייביס ומרתה עמדו מחוץ לדלת החדר.

"מסכנצ'יק קטן" אמרה מייביס באהדה "הלוואי והייתי יודעת מהיכן הגיעה"

"אה, היא נראית די עשירה, אולי היא באה ממשפחת מלוכה?"

"אל תדברי שטויות ילדה!" מייביס התפרצה. "מה בת מלוכה הייתה עושה פה לבדה, ללא ליווי בשעה כזאת של הלילה?"

"אבל הבגדים שלה, מייביס... הבגדים שלה כל כך... מפוארים!" קראה מרתה בקנאה.

"כן זה מה שלא ברור לי," מייביס אמרה, מהורהרת. "אבל בחיים לא נדע. הילדה המסכנה לא תחייה לראות את הילד שלה הופך לגבר. היא כל כך צעירה, יותר מידי... אני פוחדת שהיא לא תשרוד אפילו עוד שעה.. אנחנו חייבות לגרום לה להרגיש בנוח עד כמה שנוכל. כן... מה יש יקירה?" היא שאלה במהירות, בזמן שרונה השמיעה קול חלוש ומרוחק. "את לא חשה בנוח... את רוצה מעט מים?"

"ל...לא," רונה הצליחה למלמל, גרונה צורב במחאה. "ה...התינוק שלי," היא אמרה, מרגישה כיצד ליבה מאט את פעימותיו והיא מתקשה לנשום.

"כן יקירה... מה איתו? אנחנו נטפל בו יפה למענך, אני נשבעת"

"לא... לא זה," היא התנשמה.

"אז מה יש יקירתי... קחי את הזמן שלך..."

"אני יודעת שאני עומדת למות בכל רגע," היא הצליחה לבטא. "רציתי רק לתת לו שם... לתינוק שלי... לפני... לפני..."

"זה בסדר יקירה," מייביס אמרה, גוש קטן נוצר בגרונה בזמן שצפתה בדמעות הזולגות על פניה שטופות הגשם של רונה. "קחי את הזמן שלך עשיו..."

"אני רוצה לקרוא לו... ג...גודריק," היא אמרה בשקט. "גודריק גריפינדור"

"בסדר גמור יקירתי," מייביס אמרה, צופה בחייה הבאים לקיצם של הילדה המסכנה.

"אני..." מייביס צפתה בה בזמן שניסתה לדבר. "אני אוהבת אותך בן שלי..." היא נישקה את ראשו של בנה ולקחה נשימה מצמררת אחרונה לפני שהפכה דוממת, פניה חיוורים כשלג.

"האם היא... האם היא...?" מרתה היססה.

"מתה? כן," מייביס השיבה. "אבל היא הצליחה לתת שם לקטנצ'יק לפני ש..." 

"איך קוראימלו?" היא שאלה נלהבת.

"גודריק גריפינדור," מייביס אמרה בשקט, בוהה בפניו של התינוק הקטן. הוא ישן באותו הרגע, שלו. אבל הייתה עצבות נוכח המחשבה שלעולם לא יכיר את משפחתו.

"זה שם מוזר!" אמרה מרתה, מהורהרת.

"טוב, זה השם שהיא בחרה לו. היא אמרה לי בנשימתה האחרונה... אנחנו חייבות לכבד את רצונה." היא בהתה בפניה החיוורים של רונה, בשפתיה הכחולות, עיניה העצומות ושערה הזהוב היפיפה, שהיה מלוכלך וספוג בגשם. "אני אפילו לא ידעתי מה היה שמה"

השתררה שתיקה בעוד הסערה נחלשה לאיטה. גודריק זע מעט בעודו ישן.

"זה נס שהקטן הזה חי" מייביס חייכה, מלטפת את פלומת השיער הקטנה של גודריק.

"אז.. מה 'נחנו נעשה איתו?" מרתה שאלה בשקט.

"אנחנו נטפל בו עד שיהיה גדול מספיק בשביל לעזור בעבודה סביב הטירה. כשיהיה גדול מספיק לעבוד זה יהיה תלוי באדון סקרייבר" היא השפילה את מבטה אל פני המלאכיות של התינוק, שעדיין ישן בשלווה בזרועותיה של אמו המתה. "גודריק... גודריק גריפינדור"

		הפרק הבא