רב החובל הנאמן

הקדמה (ראוי לציין שלא חובה לקרוא אותה,כי היא לא חלק מהסיפור)

לאחר זמן רב שבו כתבתי הרבה, אבל לא הצלחתי להתחבר לשום דבר מהכתוב, החלטתי להפסיק, להביט סביבי ולהירגע מהלחץ. לרבים מאיתנו היום הראשון בלימודים חשוב וכך גם המבחן הראשון, ואני - אדם לחוץ מטבעי - לא יכולתי להירגע עד לרגע בו הבנתי את הטעות, המים שבליבי שבו להיות שקטים, ואני הצלחתי לחזור לעצמי.

זה היה די מסובך, כי כל מי ששאלתי האם הבחין בשינוי ענה בשלילה ואמר שאני מתנהגת כהרגלי, אבל אני, אני הרגשתי הבדל, הרגשתי בשינוי וניסיתי לעצור אותו; ניסיתי להישאר אני בלי להבין שהשינוי הזה תמיד היה חלק ממני והיה צריך לבוא, זה הרגע שלו להגיע, והנה, היום אני שלמה עם מי שאני ומצליחה להתחבר למה שאני כותבת.

אשמח אם בכתיבת תגובתכם תיקחו בחשבון שזה הקטע הראשון שאני כותבת שהוא קודר או כמו שהילדה מהכיתה שהראתי לה את זה מכנה את זה: "טראגי". לכן אני מזהירה מראש שזה עלול להיות עצוב.

ההשראה לכתוב את הכתוב הגיעה, במקרה, מאחד השכנים הקטנים ממני בכמה שנים, שראיתי אותו במקרה עושה את הדבר הזה (מעשן). אמנם דיברנו איתו, והוא ידע שהוא עושה את הדבר הלא-נכון; הוא לא היה מאושר לעשות זאת אבל זה היה חלק ממנו, ולא היה לו אדם שיכול היה לעזור לו להפסיק. החלטתי לכתוב משהו בהשראת המקרה בתקווה שלמילים יהיה כוח ושהן יוכלו לתת לו את העזרה שדרושה לו, כלומר שכן, שכן הוא אדם שאתה אומר לו "שלום", "היי", "ביי", "שבת שלום", "מה שלומך?", "שבוע מצוין" וכדו'. אתה לא מכיר את סיפור החיים שלו, אבל אתה פוגש אותו לפעמים במקרה; אתה לא מגיע לבקר אותו לרוב. אבל עם זאת, אם חס וחלילה יקרה משהו לשכן, אתה תרגיש רע, כי אתה הכרת אותו, אתה ידעת שהוא קיים, וזה שקרה לו משהו יגרום לך צער. לכן ברצוני שלא יקרה לו כלום, ושלמילים שבסיפור יהיה כוח והוא יזכה באדם הנאמן שיעזור לו, כי הוא אדם, ולכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה, גם לו. הסיפור מוקדש למקרה שלו.

ברצוני לציין שהשמות של האנשים בקטע אינם השמות האמיתים של האנשים אלא שמות בדויים,מטעמי כבוד לאדם עליו מדובר והסיבה שאני לא יודעת בדיוק את שמו גם תרמה לדבר הזה,

לכן שתהיה לכם קריאה נעימה,

גמר חתימה טובה

ושתדעו שלכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה,

-

רב החובל הנאמן

[i]בוטא ע"י [URL=http://hportal.co.il/index.php?showuser=21044]אוראל – LighTo273[/URL].[/i]

תודה רבה רבה על הביטוא:)

הגלים רעשו והתנפצו על קורות הספינה בחוזקה, מותירים חורים ושברים בספינה אשר איימו להטביעה בתוך מימי התהום. מפרשיה של הספינה התנופפו בניגוד לכיוון הרוח, מובילים אותה הרחק מהדרך היעודה לה. נשמע רעם ואחריו הבזיק  ברק. ריח של עשן הסתנן לריאותיי, הרמתי את עיניי מעלה, מפוחד, בכדי להביט בחרטום העולה בלהבות. חברי הצוות הביטו בי בעיון, שוקלים את הבעות פניי ומחכים לפקודה, אך כאשר אינם שומעים מפי דבר וקול הרעמים מתחזק, הם לוחשים מילים חפוזות וצוללים למים בעודם מחזיקים שברים, שברים מספינת ליבי.

אף קפטן לא עוזב את ספינתו, וכך גם אני. אם הספינה תשרוד – אני אשרוד, ואם היא לא... אשאר איתה לעד, כמו כלב אשר מסרב לסור מבעליו בשעת סכנה, גם כשאין תקווה להצלה. אשאר עם ספינתי לעד, לעולמים, כי זוהי ספינת ליבי, ספינת המפרשים.

"מקס, התעורר!" שמעתי את אחד מאנשי הצוות צועק לי. חייכתי לעברו ונופפתי לו לשלום, נפרד ממנו ונותן לו את חיי, אך הוא מסרב להרפות וממשיך לעמוד לצידי; הוא צועק לעברי דברים נוספים, קורא בשמי, אך אני נטוע במקומי בספינת המפרשים.

חריקה נשמעת ואני מונף בחוזקה הצידה,הכול מתפוגג ואני רואה חשכה, כנראה הספינה שלי כבר טבעה.

צעקות. קולות של סירנות והבהובי אור. אני ממצמץ בניסיון להעלים אותם, אך הם עדיין קיימים. אני פותח את עיניי לרווחה וסוקר את הסביבה.

אנשים רצים ממקום למקום. אני מבחין ברופאים לבושים חליפות לבנות רצים אלי ואומרים בדרכם מילים שאת פשרם עד היום אינני יודע, ואז אני מבחין בתום, נטוע במקומו לצידי. פניו הראו סבל, אך מילותיו רק שאלו לשלומי. זוג רופאים הגיעו אלי, הרימו את תום והניחו אותו על אלונקה. לראשונה ראיתי את המצב; על רגלו היה דם רב וכך גם המדרכה עליה ישבתי. ראיתי במעורפל את תום מונח על אלונקה וממנה אל מכונית רפואה, ואז, כמו מתוך חלום, קמתי ורצתי אליו. אנשים קראו לי וצעקו אלי, אך התעלמתי מהם. רציתי להגיע לתום, רציתי להיות עם חברי, אך הכול נמוג וחשכה כיסתה את ראייתי. מצאתי את עצמי לבד בחשכה, בודד ללא נחמה.

התעוררתי, אך הפעם לא מצאתי את עצמי בספינה או במדרכה מלאה דם, מצאתי את עצמי בחדר לבן עם הוריי, דמעות בעיניהם כשהבחינו בי פוקח את עיניי, הם חייכו ועיניהם אורו כאילו שראו את אור השמש לראשונה. הם דיברו אלי בנעימות, לחשו לי מילות עידוד, אך דבריהם נשמעו באוזני כמילות ריקות, חסרות תוכן. רציתי לראות את תום, לראות מה שלומו. כמו משאלה המתגשמת במטה קסמים נשמעה דפיקה בדלת ולאחריה הופיעה תום, רגלו בגבס וידיו אוחזות בזוג קביים. הוא הביט בי ונראה כאילו שרק זה עתה הוקל לו, הוא נראה מאושר כמו שלא נראה זה זמן רב.

"מה קרה?" שאלתי אותו, מנסה להיזכר באירועים האחרונים.

תום הביט בי זמן מה כחושב ושוקל את דבריו. הוריי  הביטו בו בציפייה  בשעה שהחל לומר את דבריו.

"שום דבר מיוחד," אמר. הוריי הביטו בו בתדהמה, עוקבים אחר מבטו שהתמקד בנקודה מסוימת בלתי מובנת בקיר.

הייתה דממה ארוכה, בה הוריי הביטו בי ובו לסירוגין, מחכים לדבר מה שישבור את הדממה, אך איש מאיתנו לא פצה את פיו, לא אני ולא תום.

"לא קרה כלום?!" שאלה פתאום אימי בניסיון לשמור את קולה יציב. "תום, הצלת את חייו של בני, אתה דחפת אותו! אילולא אתה, אילולא אתה, הוא היה..." היא לא סיימה את משפטה ולא היה צורך שתסיים, כולם ידעו למה התכוונה בדבריה.

"זה נכון? "שאלתי, מופתע מכך.

"הם סתם מגזימים, זו סתם הייתה דחיפה קלה, שום דבר," הוא אמר ועיניו נתקלו בעיניי. כנות החלה להופיע בעיניו. "טוב, זה נכון, אבל אתה היית עושה את אותו הדבר למעני, ולא הייתי יכול לחיות אילו ידעתי שיכולתי להציל אותך, אך העדפתי את חיי במקום זאת." מילותיו אמרו לי יותר ממה שאמרו להוריי, ידעתי שהוא מתכוון לדבר נוסף, דבר שידוע רק לשנינו ולגורמים אחרים אשר אינם שמחים מכך.

"איך זה קרה?" שאלתי, מופתע מכך שעברתי את המעבר בלי לשים לב לרכב.

"אני לא יודע, אתה עברת את הכביש והנהג לא שם לב ו...אני שמח שזה מאחורינו," הוא אמר. דבריו לא היו כנים לחלוטין, הרגשתי בשקר שבדבריו, הוא ידע למה זה קרה ואיך, הוא הסתיר את זה ממני ומהוריי.

ניסיתי להיזכר אודות הדברים, ניסיתי להבין מה פשר השקר של תום, ואז הכתה בי ההבנה; הזיכרונות הכו בי כמו חנית חדת להב. נזכרתי בסערה, בים, נזכרתי בכל הדברים שמהם הוא ניסה להוציא אותי אך אני סירבתי לו. נזכרתי איך צעדתי על הכביש כמו מלך השכונה ואיך התגריתי במוות בכך שחיכיתי לרכב החולף שינסה לפגוע בי ואני אעצור אותו, נזכרתי בקולות הקריאה שלו בשעה שהייתי שקוע בעולם שלי, בעולם בו אני הייתי רב החובל, זה השולט בדברים, זה שנשאר נאמן לכולם כשבעצם הכול היה אחרת.

מתקפת זיכרונותיי התמוגגה אט-אט וכך גם הרגעים הבאים שחלפו החל מעזיבת הוריי ומהישיבה השקטה עם תום. "אני מצטער," לחשתי לבסוף, מביט בנקודה בקיר בה הביט בהתחלה תום. הרגשתי במבטו נח עלי, הסטתי את מבטי אליו והופעתי לראות בפניו לראשונה תמיהה, המ -לו -וה בפליאה שהפכה למבט ערמומי. הניצוץ השובב בעיניו הופיע שוב, ניצוץ בו כה קינאתי וכה חשקתי שנים.

"אני סולח לך," אמר. נשמתי בהקלה והצטערתי על כך מיד לאחר מכן כי לדבריו היה המשך. "בתנאי אחד," הוא אמר. ידעתי על איזה תנאי הוא דיבר, הוא דיבר על התנאי שעליו שמעתי מגילות רבות מפיו בעבר, מגילות שהפכו אט-אט לכרכים שלמים של דעות, מושגים וכולם לוחשים: "תפסיק". חיכיתי להסבר החינוכי והמטיף ממנו, חיכיתי לרגע בו אני אביט בו שעות בתקווה שהוא יעביר נושא וידבר על דבר אחר, אך הוא המשיך בדבריו, מתעלם מתלונותיי ודבריי. חיכיתי לזה, אך לא זכיתי לשמוע דבר מדברי ההטפה שלו או מהסבריו הרבים, זכיתי לשמוע רק שני מילים, "בתנאי שתפסיק." המילים הדהדו בראשי שוב ושוב, כתקליט שבור אשר לא ניתן לעצירה.

"אני לא יכול," אמרתי. "אני כבר מכרתי את נשמתי לזה, אין לי ברירה אלא להמשיך." 

"תמיד יש ברירה, אני מאמין בך שתצליח, אני יודע שתצליח. ואני אהיה תמיד לצידך ואעזור לך, נעבור את זה ביחד, אתה תראה." עיניו היו כה קודרות ומתחננות, לא יכולתי לומר אחרת והסכמתי.

היום, לראשונה, אני מבין שרב החובל מעולם לא היה אני, מעולם לא הייתי קפטן העולם ומעולם לא הייתי נאמן לספינה, מי שהיה הוא תום, רב החובל של ספינת חיי, אשר הוביל אותי מתוך הסערה ונשאר נאמן אליי גם לאחר שכל הצוות נטש, גם כשכול חבריי עזבו, הוא נשאר איתי, ובזכותו, הספינה – ספינת חירותי – שבה לאיתנה, כמו חדשה ושטה בשמיים כחולים אל עבר עתיד ההצלחה, עתיד החיים.

----

הערה:

1.בביטוי 'נתתי לו את חיי', התכוונתי לכך שרב החובל רצה שאיש הצוות שלא רצה לעזוב אותו יעזוב, כלומר ,רב החובל ידע שהסיכוי שהספינה שלו תישאר שלמה הוא אפסי, ולכן גירש את איש הצוות וכאילו נתן לו את חייו במקום לגרום לאיש הצוות להישאר ולטבוע ביחד איתו.

תודה רבה שקראתם,המשך יום נעים ושבוע מצוין