מי רוצה להיות אדון האופל

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG13
כותבת: שוש
שיפ: ג'ן

פרק א'

"אנחנו רוצים שתשאר שם ליתר ביטחון. זה לא קשה, ארן. פשוט תהיה שם, שחק את התפקיד שלך, אוקי? אנחנו נדבר יותר מאוחר החודש. ביי."
הטלפון מנותק, מותיר את ארן עם תגובה שלא הוספקה להאמר וזעם גואה.הוא מקלל ותוחב את מכשיר הטאצ' המתקדם בכיס הפנימי של החליפה שלו. נמאס לו להיות בובה על חוטים. נמאס לו לבוא לעבודה יום אחרי יום, לראות את אותם הפרצופים, לשבת באותו המשרד, עם אותו הטלפון שמצלצל ללא הרף, ולמלא תפקיד שאפילו לא אמור להיות שלו. מילא הייתה מטרה, אבל אין. זה שיגע אותו.
הם רוצים שתהיה להם את עמדת הביטחון הזאת, מישהו משלהם בתוככי ממשלת בריטניה. הוא לא מקבל ולא מבין, אבל זה לא באמת משנה למישהו.
אז הוא תקוע בעמדה שדורשת הכי פחות מאמץ ומיומנות. הוא פשוט צריך לענות לטלפונים כל היום ולקוות, לצפות, שיטילו עליו משימה כלשהי.
כעת הוא עומד על גג אחד מבנייני הממשלה, המקום היחיד שמאפשר לו סודיות. הרוח נושבת בפניו, אך מובסת במלחמתה על חליפת העסקים המכופתרת בקפידה שלגופו. תחתיו רוחשת העיר במיליוני אורות קטנטנים. הוא חושב על אשתו והילדים, מתי הפעם האחרונה שראה אותם? נראה לו שזה היה לפני יומיים. לא. את אשתו ראה לפני יומיים, את הילדים לפני שלשה. מה שעבודה יכולה לעשות לבן אדם.
אין מעלית שמקשרה בין הגג לקומות שתחתיה, אין מדרגות, ואם ישנן, הפתח אליהן נעול. אבל זה לא מפריע לו. יש לו את דרכו שלו להגיע ממשרדו האישי, זאת למרות שלא הצליח לעבור את הכשרה המלאה לפני שנכנס לתפקיד.
הוא בדיוק מתכוון לחזור למשרד כששומע רחש מוזר. הוא קופא ומטה את אוזנו. הבזק אדום מאיר את הגג החשוך, וצעקה זועמת קורעת את השקט.ארן לא מאמין. הוא לא מאמין שהוא רואה הבזק אור קסום. הוא לא מאמין שיש אנשים על הגג. איך לעזאזל הם הגיעו לשם?
על קצות האצבעות, או ליתר דיוק, על קצות נעלי העסקים המבריקות שלו, הוא נצמד לאחד מקירות הבטון החשופים שמזדקרים פה ושם מתחיל לצעוד בדממה.בין שני קירות, בפינה נידחת של הגג, נראות לעיניו הנדהמות זוג צדודיות על רקע העיר המרצדת. הם ניצבים זה מול זה, שרביטים הכן בידם, עניבותיהם מתבדרות ברוח.
"אתה דפוק או מה?" לוחש אחד מהם בזעם. "מה נראה לך שאתה עושה? אתה לא יכול לפענח את זה לבד."
"עזוב את זה, תן לראות."ידו של ארן נלחמת בחליפת העסקים המטרידה, אצבעותיו נוגעות- לא נוגעות בקצה השרביט המוסתר בכיסו הפנימי.
"תן לי את זה!" נשמעת שאגה, יש הבזק כחול ואז התגוששות קולנית.
ארן מצליח לשלוף את השרביט, אבל מהתנופה מאבד את שיווי משקלו וקצהו המשולש של נעל ימין פוגעת בצליל חלול ורם במשטח פח סמוך.
דממה משתררת. רק התנשפות, ולפני שהוא מוכן לכך, נחשף ארן לעולם בקרן אור קסומה שמכוונת לעברו. שרביטו נתלש מידו ועף אל תוך הלילה. אקט של זהירות. חכם מצידם.
"שון?" שואל אחד. ארן לא רואה אותו מתרומם, כי הקרן מסנוורת מדי. אז הוא רק בוהה בהם בטמטום.
"מי אתה?" שואל אחד מהם. הקול עמוק יותר, כנראה השני, וארן שומע קול של דף מתקמט. אז הם רבו על חתיכת דף. למה?
הוא שומע את צעדיהם מתקרבים לעברו, ופחד מזדחל לליבו. לא אמרו לו שיש סוכנים נוספים בתפקיד איתו. אוכלי מוות? מה הם עושים בממשלת בריטניה המוגלגית? והוא לתומו חשב שזה המקום השמור ביותר...
"זה לא שון," אומר אחד מהם, קולו בטוח. הם עמדו מולו עכשיו, מוארים באור שרביטם.
שרביט ננעץ בחזו של ארן, והאיש, קירח למדי, בוחן את פניו. "איך קוראים לך?"
"אוסווין."
"שם מלא," מסנן האיש.
מחשבתו של ארן מהירה. "אוסווין נוויו ברנדוק." הוא תולש מאי שם.
"נשמע משלנו, הא?" זה השני. הפעם, קולו אדיש, שיערו נראה כמו שיער של חתול בלונדיני, פרוע, מאובק מההתגוששות הקצרה.
"מה 'נשמע משלנו'?" צועק הבחור הקירח, מפנה עיניים פעורות לחברו. "זה השם שכתוב על הדף! תביא- תביא אותו." הוא מניף את שרביטו ודף מקומט מרחף מתוך כיס חליפתו של רעהו.
ארן מנסה לצעוד צעד קטן לאחור, אבל השרביט ננעץ חזק יותר לחזהו. "אל תחשוב על זה אפילו." אז הוא נעמד במקומו וממתין. אילו רק היה לו את השרביט... ולמה היה חייב לבחור דוקא בשם הזה? טיפש. זה מה שהוא.
הבלונדיני פולט שריקה והדף נדחף תחת אפו של ארן. "תקרא!"
עם שרביט לחזהו, אור מסמא בעיניו, ודף תחוב תחת אפו, הוא ממצמץ ומתחיל לקרוא, קולו רועד קלות.
"וריוס, זאת הנבואה כפי שנאמ- "
"הלאה, הלאה," קוטע הקירח את דבריו.
ארן יורד שתי שורות במכתב וממשיך "-הגיע הזמן. עשור חלף מנפילתו של אדון האופל בידי הנער הארי פוטר. עשור נותר העולם יתום. וכעת, מוכן העולם לאדון חדש. אדון חזק, תקיף. אדון שיעלה על קודמו. הוא יגאל את דמכם וינקה את האנושות. הכינו עצמיכם, בדקו נאמנותכם. הרכינו ראשיכם בפני האדון החדש, הלו הוא אסווין נוויו ברנד-"
ארן נושא מבט מזועזע מעלה, נתקל בזוג חיוכי ציפייה ממתינים, כמו כלבים שממתינים לארוחה בזנב מקשקש.
רק מחשבה אחת חולפת במוחו הקפוא.
אוי לא.

אשמח לתגובות בונות, מה זה עשה לכם, איזה מחשבות עלו בכם במהלך הקריאה, איזה רשמים, איפה היה לכם כייף לקרוא ונהינתם, ואיפה פחות, בקיצור מה שתוכלו להגיד יהיה טוב :)

ואם תוכלו לדרג אותו, תודה :)