החיה

שם: החיה.

שיפ: רמוס/סוורוס מרומז ביותר.

תקופה: קונדסאים.

ז'אנר: אנגסט, אימה.

דרוג: PG13.

שיר: Disturbed – The Animal: http://www.youtube.com/watch?v=lH799LhZnJI

I can feel the animal inside
My resolve is weakening
Pounding on the doors of my mind

Its nearly overpowering

הערבה המפליקה נענעה את ענפיה השחורים בתוגה על רקע שמי הדמדומים הקודרים. האוויר היה מלא בריח של ערב – תערובת של גשם ושרף אורנים שנישא ברוח – אך דברים מהסוג הזה לא עניינו את סוורוס סנייפ. במיוחד לא כשהיה קרוב כל כך למטרתו.

ארבע דמויות פסעו בבוץ בחסות הערב, ידיים תחובות בכיסי מעילים. סוורוס עקב אחריהן בזהירות, כפי שעשה פעמים רבות כל כך קודם לכן, ממקום מסתור בטוח בקצה החצר. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא התחקה אחרי הארבעה האלו מבלי שיבחינו בו – הוא מזמן אימץ לעצמו את היכולת להיות בלתי נראה כאשר לא רצה להיראות.

למרות כל זה, דבר מה היה שונה באותו הערב. סוורוס לא ידע להגיד בדיוק מה – הוא חש את זה באוויר, כמו כלב החש בפחדו של אדם מפניו. התחושה הזו הייתה מוזרה, אך מספקת.

הוא הבחין בברק משקפיו של פוטר, שמע את לחישתו הצייצנית של פיטגרו נישאת ברוח. הם לחצו על הסיקוס שבגזע העץ המכושף והזדחלו ללא היסוס למנהרה שהוסתרה בין השורשים. פיטגרו ראשון, פוטר שני – בלק נותר לעמוד בצל העץ, שם אמר דבר מה ללופין. רק שניהם נותרו שם עכשיו, בחשכה כמעט מוחלטת.

באופן מוזר, למרות החשכה והמרחק, סוורוס יכול היה להבחין בברק עיניהם – הכסף הלגלגני של בלק והזהב המשונה של לופין.

בלק חייך. לופין לא נראה משועשע. היה דבר מה מערער מאד באופן בו סרק את השמיים, כמחכה לבשורה שתבוא על כנפי עורב.

סוורוס אחז במעקה האבן הצונן ביד לבנה. הוא חש בהלה מוזרה מפני האפשרות שעניו של לופין ימצאו אותו מסתתר שם, צופה בין הסורגים. לופין השקט, לופין התמים, תועלת הספרים חסרת השיניים – מדוע הוא נראה מאיים כל כך בעניו של סוורוס כעת, בלילה הזה?

השניים התלווה אל חבריהם. עד מהרה חשכה מוחלטת ירדה, והריח המלא עלה מעל לעצים, מאיר את הזקיפים השחורים בהילה כסופה. סוורוס נותר במקומו, מאזין ליללות הזאבים. הפחד המשונה לא הרפה ממנו.

I cannot begin to describe
The hunger that I feel again
Run if you intend to survive
For the beast is coming to life

הוא היה מתחקה אחר טרפו במשך שעות בכל יום. זה היה הרגל – אפילו תחביב. אמנות. בשלב מסוים המעקב הפך לחלק בלתי נפרד משגרת יומו, עד שלפעמים אפילו לא שם לב שהוא צופה בלופין מזווית העין. לעיתים הוא היה מרוכז כל כך בצפייה אחר הנער השני, שהיה מתחיל להאמין שהרגשות והמחשבות שהוצגו באופן ברור כל כך על פניו של לופין היו רגשותיו ומחשבותיו שלו.

ייתכן שהזדהה איתו במובן מסוים. היה בו משהו – הוא לא ידע להגדיר בדיוק מה – שהזכיר לו באופן כמעט מטריד את עצמו. והניסיון למצוא בדיוק את הדבר המסוים הזה הפך לצורך קיומי מבחינתו.

אולי פשוט השתוקק לחיות את חיו של מישהו אחר. סוורוס לא התבייש להודות בכך. חיו שלו היו דלים, קרים, מאכזבים. חצוי דם בסלית'רין, מכוער ומוכשר מידי מכדי להיות מוערך על ידי מישהו. סוורוס סנייפ – הנער לבוש השחורים, שאפו המעוקל תמיד היה תחוב בעניינים שלא נגעו לו ואצבעותיו תמיד מוכתמות בדיו ונושאות ניחוח של דפים ישנים. שכלו הרחיק אותו באופן טבעי מהסובבים אותו, והוא תמיד היה כלוא בין הפטיש לסדן – בין הרצון להוכיח את עצמו לאנשים שמעולם לא חיבב לבין הרצון להיות מוערך על ידי האדם היחיד שהוא אי פעם אהב.

עם זאת, בעודו מתחקה אחר לופין במסדרונות ובשיעורים, הוא חש שלילי היא נחלת העבר. סוורוס היה אדם שונה כעת. החברות הטובה והתמימה שלה כבר לא הייתה מה שהוא היה צריך – הוא היה רעב לדבר מה אחר.

רמוס לופין היה כחוש, חיוור מעט, בעל אצבעות ארוכות ושיער בצבע חול שהגיע כמעט עד כתפיו הרזות. שנינותו וחוכמתו לא החווירו לעומת חבריו הטיפשים. הוא היה שקט, זהיר, כאילו השתדל באופן תמידי להימנע מלהעיר מפלצת ישנה. לפעמים מבטו המהורהר היה סורק את חדר וכמעט ומגלה את סוורוס, שהיה חומק ממנו במיומנות.

הוא חשש מהעניים הזהובות האלה. הוא לא ידע מה חשב שימצא שם. הטרף לא מפחד מטרפו – זה היה ידוע לו. אז מדוע לא העז להתקרב אל רמוס לופין?

I can feel the calling again
The primal need is filling me
Changes are about to begin
And now my blood is boiling

אחרי החודש השלישי בו עקב אחרי ארבעת הנערים אל המדשאות בלק תפס אותו בכיתה ריקה. הוא טען שהוא יודע הכל על "האובססיה" שלו. סוורוס לא התרשם.

ועם זאת, המפגש הותיר אותו חסר נחת. הדברים שבלק אמר לו לא יצאו מראשו. החשד שהוא טיפח בליבו במשך זמן רב כל כך היה עשוי להיות נכון, אך הוא לא ידע האם זה מרגש אותו או דוחה אותו.

באותו הערב הוא ישב מאחורי לופין בספרייה. שיעורי הבית שלו נשכחו ממנו באופן טבעי. תשוקתו לידע מזמן לא הייתה מסופקת על ידי קריאת ספרים בלבד. הוא היה זקוק ללמידה מוחשית.

לכן הוא למד את שפת גופו של לופין. את הדרך בה הניח את אצבעותיו על שפתיו כשרכן מעל ספר. את הריכוז והשלווה ששפעו ממנו כשעט הנוצה שלו היה גולש על הדף. הוא למד את תנועת השרירים בגבו הרזה תחת חולצת בית הספר, את ברק השערה הסתורה שעל עורפו, את הדרך בה היה מרים את ראשו אל החלון מידי פעם, וצופה בהשתקפות החדר על הזכוכית השחורה בסבלנות. רק דרכה סוורוס הצליח לראות את פניו – צללית חיוורת וחלקה כמו פסל שיש.

לא הייתה בצללית הזו שום נעימות שאפיינה את רמוס לופין ברבים, אך היא הייתה שלווה לחלוטין. לשלווה הזו הייתה תכונה מרתקת, כעת, כשסוורוס ידע את האמת על הנער הזה.

הוא היה מרותק כל כך אל המחזה שכלל לא הבחין שהפך מצופה לנצפה. לופין הבחין בו יושב מאחוריו דרך ההשתקפות. ליבו של סוורוס זינק כמו ארנבת מבוהלת – בצורה שהבהירה לו שהוא אכן שם, והיה שם כל הזמן הזה.

אבל לופין רק הסתכל עליו. סוורוס הביט בעניים שעל הזכוכית באומץ. לופין חזר לעבודתו, וסוורוס הבין שכל גופו רועד.

באותו הלילה הוא התעורר שטוף זיעה קרה מחלום אותו לא הצליח לזכור. הוא הסיט את הכליות בעוצמה של אדם אחוז אימה, כי היה מוכרח להוכיח לעצמו שהבד השחור לא מכיל עניים חייתיות שצופות אחריו.

כצפוי, כל שותפיו לחדר היו ישנים. סוורוס נזף בעצמו על טיפשותו, אך לא הצליח לחזור לישון. הוא בילה את כל הלילה בניסיון להרחיק את זיכרון השתקפות פניו של לופין על הזכוכית החשוכה מדמיונו.

עם עלות השחר עדיין לא הצליח לשכנע את עצמו שלא הפך מטורף לנטרף בין לילה, אבל המשיך במעקבו אחרי לופין, כאילו דבר לא השתנה. אסור היה לו לאבד את תחושת הכוח שהקנה לו המעקב הזה. לופין העדין וטוב הלב לא יכול היה להפחיד אותו, לא משנה כמה פעמים היה נדמה לו שהוא מודע היטב למבטו.

I can see the fear in your eyes
But you can't bring yourself to scream
Time to shed the mortal disguise
The beast is coming to life

הוא היה שם בחודש הרביעי, בדיוק כפי שבלק רצה שיהיה, מאחורי העמוד שבקצה האכסדרה הצופה על היער. ארבעת הנערים עשו את הדרך הקבועה אל המנהרה, אבל הפעם זה היה שונה – הם התעכבו בפתח, משוחחים. החשכה הלכה והעמיקה. סוורוס צפה בריתוק אחר תגובותיו של לופין, אך זה עמד בגבו אליו, מחופר בתוך מעילו, ופוטר חזר ותמך בו, לא מאפשר לסוורוס לראות את המחזה.

לסוף לופין נכנס למנהרה. בלק הרחיק משם את השניים האחרים, כמו כלב המוביל את בעליו. הוא רצה שסוורוס יישאר לבדו עם המפלצת – אולי מפגש קרוב עם המלתעות החייתיות ילמד אותו לא לדחוף את אפו המעוקל לענייניהם של חזקים ממנו.

השטח היה פנוי. כוכבים חיוורים הבהבו בין העננים הקרועים, שנעו בשמיים האפורים כמו פרשים שחורים במרדף אחר חיה. סוורוס יצא ממקום מחבואו והחל ללכת. הוא פחד. פחד באמת. זה היה פחד כמותו עוד לא חש; אימה פרועה שהניעה אותו לכיוון הדבר ממנו היה עליו לברוח. זה היה עירוב מסוכן של בהלה וסקרנות – תערובת שלא ניתן למצוא בשום מקום בטבע, מלבד אצל בני האדם.

הוא נעצר להתחבט בעניין על סף המנהרה. היום הלך ואזל סביבו במהירות. לרגע שקל ללכת – להסתובב ולשכוח מלופין ומכל מה שידע. אך הרגע הזה חלף במהירות, והוא נכנס.

הוא חש צורך לחזות בשינוי הצורה הזה, לדעת שרמוס לופין בעצם לא טוב ממנו – אלא גרוע ממנו בהרבה. ואם לופין, עילוי טוב הלב והסבלנות, כולא בתוכו יצור שכזה, אף אחד אחר לא יכול היה לטעון להיות נעלה מסוורוס. אף אחד. לא הוא זה שעומד להשיל את עורו ולהפוך מנער אהוב למפלצת צמאת דם – אך הוא עומד להיות שם על מנת לחזות בהוכחה הנחרצת והחד משמעית לעובדה שלופין כלל וכלל לא שונה ממנו.

We begin the hunt tonight
Til the power courses, the creatures take flight
When the kill is close and I will be satisfied
For the smell of fear tonight
Wakes an ancient lust that will not be denied
You're mine
 

לופין ישב לבדו על מיטה רעועה בקצה החדר. סוורוס כמעט ולא הבחין בו בחשכה.

"ג'יימס? הו." הוא לא נשמע נרגש במיוחד. "סוורוס. מה אתה עושה פה?"

סוורוס שתק. הוא לא התכוון להתגלות כך, למרות שמשהו בו מאד רצה בכך.

"כמה זמן אתה כבר יודע?" לופין המשיך לדבר בחשכה בטון מונוטוני.

"זמן מה," טען סוורוס, מרשה לעצמו לצעוד פנימה, מעוניין לראות את לופין. אך כל מה שהוא הצליח לראות הייתה דמותו השפופה, העטופה במעיל.

"סיפרת למישהו?"

"לא." כעת, כשעניו התרגלו לאפלה, סוורוס הבחין שרגליו הארוכות והרזות של לופין חשופות ויחפות, מונחות על הרצפה המאובקת כשם שהיה אדם זקן שעבר מסע ארוך.

"טוב. זה טוב."

השתררה דממה. סוורוס חש ריקנות מוזרה שנותרה בהיעדר הפחד שפעם בו לכל אורך ההליכה במנהרה. לופין דיבר כאילו שום דבר מיוחד לא עומד להתרחש. הוא עצמו היה כפי שהיה תמיד – כפי שסוורוס ראה אותו בכל יום. הוא לא פחד ממנו יותר מכפי שפחד ממנו כשראה אותו במסדרון או באולם הגדול. להפך – לנוכחותו אפילו הייתה תכונה מרגיעה.

"אתה לא מפחד? ממה שעומד לקרות?" הוא שאל פתאום.

סוורוס הופתע מהשאלה. הוא נותר לעמוד במרכז החדר המושחת, מרגיש חשוף, כאילו איבד את גלימת ההעלמות שלו.

"ואתה?" הייתה תשובתו.

"אני מפחד. מאד מפחד." הוא הרים את ראשו, והביט לכיוון סוורוס. קולו המשיך להיות עמוק, משונה, כשם שהוא מדבר מתוך שינה. "סלח לי שאני מוצא את זה מוזר שאתה מעדיף לשוחח עם הזאב מאשר עם האדם."

"למה אתה מתכוון?" פלט סוורוס בחשדנות.

"אתה תמיד שם. תמיד עוקב אחרי, כאילו אנחנו משחקים משחק. עכשיו אני יודע שהשתוקקת לגלות את הסוד שלי. אני רק מצטער שזה נגמר כך... היינו יכולים להיות הרבה יותר מאשר טורף ונטרף." קולו רעד פתאום, והוא קם על רגליו לאט, כאילו קיבל פקודה. סוורוס הבין שהוא עירום מתחת למעיל. משום מה, דווקא הידיעה הזו עוררה בו פחד מחודש.

"אני מצטער, סוורוס," הוא אמר. הקול העמוק החל להישבר כשקרן אור כסופה חדרה מבעד לקרשים המכסים את החלונות. סוורוס ידע מה עומד לקרות, אך היה ממוסמר למקומו, כמו בחלום בלהה. "לא רציתי שתהיה עד למחזה הזה, אבל... הוא פשוט... לא בשליטתי..."

For the animal's soul is mine
We will be completed right before your eyes
I have no control this time
And now we both shall dine in Hell tonight

החדר היה זעיר פתאום, כאילו הקירות הולכים וסוגרים עליו. הוא הסתנוור מקרני הירח שפרצו את הזכוכית המאובקת בפתאומיות ועצם את עניו בחוזקה. התמונה האחרונה שראה באור הבוהק נצרבה במוחו; עניים זהובות קרועות ודמעה נוצצת על עור לבן.

צעקה ארוכה מילאה את ראשו. האם זה לופין צועק או הקולות שבראשו, מאיצים בו לברוח על נפשו?

הוא ניסה לסגת, ומעד על אחד הרהיטים. כשהיה על הרצפה נדמה היה לו שכל המבנה המתפורר רועד תחת הצעקות המעונות של לופין. הן היו גבוהות וחסרות אונים, ואז עמוקות ועצורות, ואז שוב גבוהות ואז שקטות ורועדות כמו בכי של ילד.

סוורוס צפה בו בעניים קרועות, מרותק ומלא אימה מכדי לנוע. לופין התעוות, אחז בעצמו, נפל לרצפה והתרומם ושוב נפל כאחוז דיבוק. ולנגד עניו של סוורוס הוא השתנה; איבריו התארכו, התעבו, ציפורניים צמחו בעוד פרווה סמיכה מתגלה. לופין נעץ את ציפורניו ברצפה, מילל, מנסה לעצור את עצמו מלקרוע את עורו שלו בכאב רב ונכשל. עצמות שינו את צורתן באכזריות. פניו התעוותו, התארכו, עניו בלטו מחוריהן כאילו הכאב גדול מכדי שיוכל להכיל אותו. הוא מתח את צווארו בצווחה קורעת אוזניים, ונהמה חייתית לפתה את ליבו של סוורוס בעוד הפנים שהכיר הפכו לפניה של מפלצת.

לא ייתכן שלופין הוא שמשמיע את הקולות האלה. לא הנער הזה, שאת קולו ואת פניו הכיר טוב כל כך... טוב יותר משהכיר את קולו ואת פניו שלו. המפלצת הזו – היא המשיכה להתפתל על הרצפה, ספק אדם ספק זאב. לרגע היה זה לופין, בוכה על הרצפה, ולרגע המפלצת התמתחה ונהמה בעניים רושפות.

ואז זה נגמר. דממה דקה נמתחה לאורך הלילה. סוורוס רעד.

במרחק כמה צעדים ממנו, ממש מחוץ להישג ידן של קרני אור הירח, שכב גוש מצונף. סוורוס בהה בו.

היה עליו לברוח כשהייתה לו הזדמנות. המחזה של אדם הזאב קם ומותח את גופו החסון באפלה היה המחזה המפחיד ביותר בו חזה. מפחיד יותר מהשינוי עצמו. זה היה כמו לצפות בשד מהגיהינום מופיע בחדרו, מצויד בכל פחדיו ובזיכרונותיו הגרועים ביותר.

הזאב התקדם אליו, לתוך אור הירח. סוורוס עוד היה על הרצפה, וזה היה מאוחר מכדי לקום.

הפנים האלה – היה בהן משהו אנושי באופן מחריד. סוורוס הכיר אותן. אלה היו פני החיה שרדפו אחריו בחלומותיו. באותו רגע, בו הפחד הפך לחלק בלתי נפרד מפעימות ליבו ונשימותיו המואצות, הוא התפתה להאמין שכך נראו כל סיוטיו מאז שהיה ילד קטן מאד.

וזה היה הסיוט הסופי של סוורוס סנייפ. המחשבה שג'יימס פוטר כבר גומע את המנהרה המובילה אל הצריף ועשוי שיזכה לראות את אור היום לא חלפה בראשו בעוד המפלצת חושפת את שיניה הצהובות, חורטת את מראה פניה המזוויעה בזיכרונו ללא אפשרות לשכחה.

הוא מעולם לא חש כה קטן, חלש ועלוב. כל כך ניצוד. כל הידע שלו, כל השעות בהן היה על עקבותיו של לופין – לא הייתה להן משמעות ברגע הזה, של חיים ומוות. ההשפלה, השנאה, השאיפה – לילי, אביו ואימו וכל אויביו הפכו לצללים חיוורים, כאילו מעולם לא התקיימו. כאילו כל חיו היו חלום, וכעת הוא מתעורר אל המציאות – אל מותו.

ההבנה שהוא מעולם לא היה יותר מאשר שק בשר שתקה אותו. הוא השתוקק לצרוח.

For the animal's soul is mine
And the world around will never hear your cries
An unholy crime
And now we both shall dine in Hell tonight