חיים של קסם

קראתי את כל הספרים אלף פעמים. ראיתי כל סרט לפחות חמישים פעם. אני יכולה להיכנס לספר יום שלם ולא לצאת. אני רשומה לפוטרמור ועוקבת על כל בדל מידע  על הארי פוטר.  יש לי גלימה ושרביט, ואני יודעת את כל הלחשים בעל פה, אבל זה זה לא ישנה. 

נשאבתי לסדרה ואני לא יודעת איך לצאת, התאהבתי בכל הקסם והדמויות. אני רוצה שיגיע המכתב, זה שיודיע שאני מיוחדת, שאני יכולה לארוז את המזוודות, ללכת לסמטת דיאגון ואחר כך לרציף תשע ושלושה רבעים, ולדעת שאני קוסמת.

אבל אני לא כזאת, אני סתם ילדה. שום שרביט או גלימה לא ישנו את זה. אף פעם לא אוכל באמת לראות גמדוני בית או לשמוע את קולו הצפצפני של פרופסור פליטוויק, מודיע על שיעורי הבית.  זה לא שאני שונאת את החיים שלי, פשוט...

זה לא שאני שונאת את הארי פוטר, בדיוק ההפך, אני אוהבת כל מילה ומילה בו.  אני שוכבת על המיטה, די מיואשת. אני בדיוק בגיל המתאים, אני הייתי צריכה כבר לקבל מעטפה מגולגלת עם ההזמנה לטירה, ללכת לראות משחק קווידיץ'!  אולי הייתי נבחרת לרייבנקלו, או לגריפינדור, או בכלל לסלית'רין או ש... די! אני סוטרת לעצמי על הלחי. זה לא ישנה כלום. תפסיקי לשקוע בדמיונות על מה שאין לך ותתרכזי בחיים שלך, בלי הקסם, בלי ינשופים או מטאטאים מעופפים. אני קמה.  יש לי יום שלם.