על חברות ועל בדידות....

ההינו ארבעה, פתאום באה רוח וחטפה אחד הוא צעק, נאבק וקרא לעזרה, אבל לא יכולנו לעשות כלום והרוח לקחה אותו והוא נעלם.
נשארנו שלושה, פתאום תהום הופיעה ולקחה אחד הוא צעק, התפתל וקרא לעזרה, אבל לא יכולנו לעשות כלום התהום סגרה והוא נעלם.
נשארנו שניים החזקנו ידיים ופחדנו שמשהו יקרא גם לנו. לפתע ההינו ביער. הסתכלנו סביב ובחנו את הסביבה.
פתאום הרגשתי שידה של חברתי מחליקה מאחיזתי, היא נגררה, נסתה לתפוס במשהו וקראה לעזרה, אבל לא יכולתי לעשות כלום. היא נעלמה במעבה היער.
נשארתי אחת ולא ידעתי מה לעשות.
ואז הייתה אש, אני ההיתי בתוכה והרגשתי את גופי נשרף.
לא צעקתי או נאבקתי כי ידעתי שזה הסוף.הלב שלי הפסיק לפעום ועליתי למעלה. והגעתי למקום אחר מקום טוב יותר. זה היה חדר- גדול לבן ומואר. הם כולם היו שם והסתכלו עלי בתוכחה: "למה לא עזרת לנו" שאלו.
רציתי להגיד שזו לא הייתה אשמתי ורציתי, אבל לא יכולתי. אבל הם נעלמו לפני שפתחתי את פי.
החדר כבר לא היה לבן הוא היה שחור והתחיל להתפורר מול עני לחלקיקים קטנים. נשארתי לעמוד בריק.
בהיתי בשחור שעטף אותי וחשבתי: "אולי זו כן הייתה אשמתי, אולי יכולתי לעזור ולא רציתי".

ברגע חשבתי את זה שוב ההיתי בחדר הלבן, גם הם היו שם. אבל הפעם הם חייכו.