Extraordinary Marry Christmas

זה היה בוקר חג המולד.
העולם כמו ידע על החגיגה הקרבה ובאה, והתאים עצמו אליה. הרחובות היו מכורבלים בשמיכת שלג דקה, העצים כמו עטו עליהם שמלת כלה דקיקה ונצצו באורה החמים של השמש, אשר בניגוד למנהגה בתקופה זו של השנה, זרחה בשמיים בהירים וצלולים.
השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, והכל היה כבר מוכן לטקס. השולחנות היו ערוכים, כל הכיסאות היו מסודרים, סידורי הפרחים נחו כבר מזמן במקומם והמקום היה מקושט בטוב טעם. המוזמנים החלו להגיע בזה אחר זה, נאספים מכל רחבי המדינה לפינת חמד זו בליימה, אוהיו.
פין סובב את הגה המכונית ופנה בפנייה האחרונה, שלאחריה נגלה שלט גדול- "ברוכים הבאים לליימה", שלט ישן אשר הושחת ורוסס בגרפיטי; וונדליזם של נוער בן שלושה דורות. חיוך נוסטלגי עלה על פניו של פין כאשר חלפו בסמוך לשלט והוא הבחין בכתובת אשר חרט פאק באולרו כאשר השתכרו שניהם בפעם הראשונה בחייהם, בכיתה ח'. הם היו כל כך שיכורים, וכאשר פאק נתקל בשלט, אשר הטביע בו את חותמו בצורת סימן אדמומי במצחו, החליט פאק כי עליו להטביע גם הוא את חותמו בשלט בעזרת חתימתו. "Puck You".
פין עשה דרכו ברחובות המוכרים עד כאב, געגועים עזים למקום עולים בו, ייסורי מצפון על כך שעזב פה את אמו. "פין, הוא בועט!" קראה אלינור מהמושב הסמוך, מניחה את ידה על בטנה ההרה, אשר בתוכה נוצא והתפתח לו בנו בכורו של פין.
האב לעתיד הגאה הסתכל באהבה בפנייה הקורנים של אשתו, בעיינה הפקוחות לרווחה בהשתאות ובהתרגשות מכך שקיבלה אות חיים מן הייצור החי אשר מתפתח בתוכה. "נהיה עצמאי, הקטנטן." אמר פין בחיוך.
פין החנה את המכונית, יוצא ממנה ובוחן את המקום.
כל החבורה הישנה והטובה הייתה שם. ארטי היה עסוק בשיחה ערה עם טינה ומייק, המאורסים הטריים. זרועה האחת של קווין הייתה כרוכה סביב מותנייה של רייצ'ל שעדכנה את אמה פילסברי בחדשות האחרונות מניו יורק, בעוד ידה האחרת של קווין אחזה בקים, בתן בת השנה שלה ושל רייצ'ל. בריטני וסנטאנה מצאו להן, כמו תמיד, מקום צדדי ופרטי להתמזמזויות. מרסדס הייתה מוקפת בפאק, סאם, ג'ייק, ג'ו ושוגר אשר תחקרו אותה בנוגע לאלבום השני שלה אשר עמד לצאת בתקופה הקרובה, לאחר שאלבומה הראשון נחל הצלחה מסחררת בכל רחבי העולם. מיסטר שו עשה סידורים אחרונים עם החבורה העכשווית של ניו דיירקשנס, שבנייהם הייתה גם ליאה, אחותו הצעירה של סאם, אשר היו אמורים להופיע בהמשך. אפילו סבסטיאן סמית' והחבר העכשווי שלו היו שם, ודיברו עם סו סילבסטר. פין חייך כשעלתה בו המחשבה שהם דנים בדרכים הטובות ביותר למרר לבני אדם את החיים.
פין ואלינור ניגשו לאמו של פין, אשר עשתה סידורים אחרונים לקראת האירוע. הוא ואלינור התחבקו איתה כל אחד בתורו, והיא חייכה אליהם חיוך עייף, אשר גרם לבטנו של פין להתכווץ שוב בייסורי מצפון על כך שעזב אותה.
שאגה מחרישת אוזניים נשמעה, ואופנוע אשר נשא עליו את שני המוזמנים האחרונים שעדיין לא הגיעו עצר בחריקה ליד המקום. מארלי ירדה ממקומה מאחורי ריידר, צוחקת, מסירה את הקסדה שלה, ומעניקה נשיקה קלילה לריידר. השניים החלו לצאת בשנתם האחרונה בתיכון, לאחר שמארלי וג'ייק אשר יצאו במשך כשנתיים וחצי נפרדו בסוף כיתה י"א. כעת מארלי וריידר היו באמצע שנת לימודיהם הראשונה ב"ייל".
כל המוזמנים הגיעו, הכל היה מוכן ומסודר, ההצגה עמדה להתחיל בכל רגע.
רק שני השחקנים הראשיים היו חסרים.

* * *

בליין ידע בדיוק היכן הוא יימצא את קורט.
במרחק ארבעה קילומטר מהיציאה המערבית של ליימה, התחיל שביל עפר שהוביל את החוצה בו במעבר צר בין ההרים הנישאים. לאחר הליכה של כחצי קילומטר על השביל, נפרש לו, ירוק ורחב ידיים, אחו אשר נסתר מעייני בני האדם אשר עברו בדרך הראשית, מרחק כל כך קצר משם.
עשב גבוה ומזמין, מגוון מרחים מכל הסוגים, ויותר מהכל- בריכה טבעית קטנה בקצה האחו.
בדרל כלל בתקופה זו של השנה מי הבריכה היו קפואים, והעשב היה מכוסה שכבה דקה של שלג; אך תודות ליום הבהיר ולשמש העזה הזורחת במרום, העשב בהק בירוק עז והפרחים לבלבו בשלל צבעים. במי הבריכה, אשר למרות שלא היו קפואים היו קרים מכדי שהטבילה בהם תהיה אפשרית, עברו אדוות קלות אשר נוצרו מהרוח הקלילה אשר נשבה לה.
מאז שהיה ילד קטן היה קורט נוהג ללכת לשם להירגע כאשר היה מדוכא, פגוע, עצבני או מבולבל. זה היה המקום האהוב על אמו, ומאז שהחלה מחלתה עד ליום מותה, קורט, אביו ואמו לא ביקרו במקום. לאחר שאמו של קורט מתה ואביו נשבר, קורט היה נוהג ללכת ברגל את כל הדרך מליימה עד לאחו לבדו, ולהעמיד פנים כי אמו נמצאת כמי הבריכה ומשוחחת עמו שיחות ארוכות.
באותו ערב חג המולד הראשון מאז מותה של אמו, קורט הלך לבקר את אמו באחו, ולאחר מכן חזר לבדו ברגל לביתו, רועד מהקור המקפיא אשר שרר בחוץ. אביו של קורט, אשר שכח כי זהו ערב חג המולד וחזר מאוחר מהעבודה, ראה את קורט הקטן מכין גרסה משלו לקישוטי חג המולד ותולה אותם על תריסי הבית, כיוון שעץ אשוח- לא היה בנמצא. מראה זה עורר את אביו של קורט, והוא לקח את קורט הקפוא מקור ולאחר שנתן לו לעשות אמבטיה חמה, הם נסעו לבחור להם עץ לחג המולד.
בבוקר חג המולד ההוא, קורט ואביו בילו ביחד באחו בפעם הראשונה מאז מותה של אמו, ומאז לא הפסיקו ללכת לשם בכל אירוע מיוחד.
בליין ידע שמאז שקורט עבר לניו יורק, ביקוריו במקום הצטמצמו כל כך עד כדי כך שאפשרי היה לספור את מספר הפעמים אשר ביקר מאז במקום על אצבעות יד אחת.
אבל המקום הזה הזכיר לקורט את אמו. ואת אביו.
בליין עבר במעבר ההרים הצר, עד שהגיע לאחו. הוא ראה את קורט בדיוק במקום בו ציפה לראות אותו, שוכב על גבו בעשב, פניו מופנות לעבר השמיים. עיניו היו עצומות, אך בליין הבחין בשבילי הדמעות אשר זלגו במורד פניו של קורט.

קורט חש במגע שפתיים חמימות על שפתיו ופקח את עיניו, מבטו נתקל באותן עיניים אהובות.
בליין נשכב על ידו בעשב, מחבק אותו ופשוט מסתכל עליו. הם שכבו כך במשך דקות ארוכות, מביטים זה בזה ולא מוציאים הגה. לאחר דקות ארוכות קורט לא היה מסוגל לעמוד בכך, ורכן לנשק את בליין. הנשיקה הייתה חמימה ומלוחה מטעם דמעותיו של קורט. נשיקה אשר מהלה בתוכה גם עצב וגם שמחה.
"אני אוהב אותך." לחש בליין.
קורט לא ענה לו, אך הביט עמוק בעיניו של בליין, מבט שאמר הכל.
"אתה יודע, לכאן הוא לקח אותי בחג המולד הראשון לאחר שאמי מתה." אמר קורט "אני כל כך מתגעגע אליו. בדיוק ארבע שנים עברו מאז אותו חג מולד הראשון שלי בניו יורק, בו הוא בישר לי שהוא חולה בסרטן הערמונית. הוא הבטיח שהוא יישאר בחיים וייראה אותי מגשים את החלום שלי, והוא באמת קיים את ההבטחה, והיה בערב הבכורה בהופעה הראשונה בברודווי אשר השתתפתי בה, שנה וחצי לאחר מכן. זה היה הערב בו מחלתו גברה עליו. הוא תמיד קיים כל דבר שהבטיח."
"אני יודע," ענה בליין "תמיד."
"שנתיים וחצי עברו מאז, ואני עדיין כל כך מתגעגע אליו."
"אני יודע," לחש בליין "אבל הוא כאן. אני בטוח שהוא צופה עלינו מהשמיים, וגאה בך הכי שאפשר. תראה איזה יום מושלם הוא סידר במיוחד בשבילנו, מתנת חתונה."
"הוא תמיד היה נותן את המתנות הכי טובות בעולם." חייך קורט מבעד לדמעותיו.
"כמו המתנה שהוא הביא לך לסיום הלימודים." נזכר בליין בחיוך "הריקוד ההוא, באודיטוריום."
"או כמו בחג המולד ההוא, חג המולד הראשון שלי בניו יורק." הוסיף קורט "כשהוא הביא לי מתנה לחג המולד אותך."
"טוב, הביא לך אותי בדרך עקיפה," הסכים בליין "למעשה, אני תמיד הייתי שלך."
קורט התיישב בעשב, ובליין התרומם למצב ישיבה אף הוא.
"והיום," הוסיף בליין, "אני אהפוך שלך לנצח."
"זה באמת קורה, הא?" מחה קורט את דמעותיו "החלומות שלנו באמת מתגשמים. אנחנו באמת זוכים לסוף טוב."
"זה לא הסוף," אמר בליין, מתרומם על רגליו ומושך את קורט אליו לנשיקה ארוכה. "זאת רק ההתחלה."
הם נשארו חבוקים שעה ארוכה, ואז החלו לצעוד, יד ביד, אל עבר השביל המוביל החוצה מן האחו.
האחו היה מאחוריהם, כמו גם העבר, ולפניהם היה פרוש העתיד.