בין סיוט למציאות

שם הפאנפיק: בין סיוט למציאות

פאנדום: הארי פוטר

ז'אנר: כללי

שיפ: ג'ן

דירוג: G

זמן: סוף הספר "הארי פוטר וגביע האש", כאשר הארי שב מבית הקברות והועבר למרפאה.

~~~

בין סיוט למציאות

מולי וויזלי ישבה בקושי על כיסא העץ שהגישה לה מדאם פומפרי. היא הייתה קצרת-רוח כשאר הנוכחים בחדר- מי מהם ישב כמוה על קצהו של כיסא, ומי מהם פסע בחדר באיטיות מעיקה- וכאשר הפוסע היה לא אחר מאשר סוורוס סנייפ, המועקה הייתה גדולה עוד יותר. אך גם סנייפ וגם מולי, כשאר הנוכחים המעטים ששררו שם, הביטו במאורע המרכזי: הארי פוטר, שהתעורר לא מזמן, שכב באפיסת כוחות מוחלטת במיטה שבקצה המרפאה. אלבוס דמבלדור כרע ברך לפני המיטה הלבנה, והחל לדבר עמו בשקט, ידו האחת משדלת את הארי הצעיר לשתות את השיקוי הצבוע בירוק-חרדל דוחה למדי שמדאם פומפרי הביאה טרם הארי התעורר, בעוד ידו השנייה ליטפה ברכות את הכלב השחור והגדול שהיה שם, שהביט בהארי בעיניים אנושיות להפליא.

גברת וויזלי לא הצליחה לשער מדוע הארי חפץ בחברת כלב בשעה קשה שכזו, ואפילו מעט נעלבה מכך שהכלב הורשה לכרוע ברך לצד מיטת הפצוע, בעוד שהיא נאלצה לשבת רחוק יותר, ולמעלה מכך- היאך הרשתה מדאם פומפרי להכניס כלב למרפאה השמורה, פינת הטיפוח הפרטית שלה?

מולי התמקדה בהארי, אותו אהבה כבן משפחה ממש, ובהתה בערפול חושים בדמבלדור, שהחל להתרחק מהמיטה ולחלק הוראות לנוכחים.

אט-אט החלה המרפאה להתרוקן, וכאשר מינרווה מקגונגל ומדאם פומפרי יצאו למלא אחר הוראותיו של המנהל, נשארו שם רק סוורוס סנייפ, אלבוס דמבלדור, הארי הפצוע, הכלב והיא- מולי וויזלי.

"ועכשיו, הגיע הזמן ששניים מאיתנו יכירו זה בטבעו של זה." אמר דמבלדור, ומבטו צד אחר מבטה של מולי. היא מיהרה למקד את עיניה בו ולהקשיב לדבריו- וודאי הוא רוצה לדבר על המשימה הבאה שהכין עבורה…

"סיריוס, אם תואיל לשוב לצורתך הרגילה."

סיריוס? סיריוס בלק? מה קורה כאן? הייתכן כי דמבלדור צלח בידו לתפוס את הרוצח החמקמק, שהרס את חייו של הארי וממילא העיב על חייה שלה? מולי לא פקפקה לרגע ביכולתיו המרשימות של דמבלדור- היא ידעה היטב למה הוא מסוגל. היא ידעה שהוא יהיה זה שיתפוס את בלק, אחרי הכל.

מולי בהתה באימה המהולה בגועל בכלב השחור ההולך וגדל, עד אשר הפך במלואו לאדם. שיערו השחור, העבות והמסובך נראה בדיוק כפי שתואר בעיתונים המקומיים. למעשה, השיער היה הדבר היחיד שדמה לבלק המבוקש בכל העיתונות- הוא כבר לא לבש את אותם בגדים קרועים איתם ברח מאזקבאן, חיוכו צהוב-השיניים נדמה בעיניה לידידותי במקצת, ומעיניו כבר לא השתקפה אותה שנאה יוקדת שהונצחה בתצלום.

"סיריוס בלק!" מולי לא שלטה בקולה. הרוצח הזה כה קרוב להארי! היא חייבת להצילו, אחרת…

אך מה מונע ממנה לקפוץ ולהכות את האיש?

מולי ידעה היטב - דמבלדור. דמבלדור לא עשה דבר, אלא רק הביט בה, בסיריוס בלק ובסוורוס סנייפ לסירוגין. בוודאי יש סיבה לדבר.

"אמא, תירגעי! זה בסדר!" קולו של רון קרא אליה, רחוק ומנוכר.

אבל מולי ידעה שזה לא בסדר- זה ממש לא בסדר. זיכרונות כואבים הציפו אותה באחת, ללא אזהרה מוקדמת:

מולי מתעוררת לקול צווחותיה של ג'יני, ביתה אהובתה יחידתה, מסיוטיה המתמשכים, החוזרים ונשנים. אחר הצווחה השתרר קול דממה דקה, ומולי ידעה שביתה התעוררה. מקץ שנייה, מולי כורעת ברך לפני ביתה הרועדת כעלה נידף בחוסר שליטה, פניה חיוורות כסיד ועיניה אדומות.

הסיוטים הללו נמשכו עשרות חודשים- מאז שג'יני כמעט קיפחה את חייה אל מול יומנו של טום רידל. הנופש של המשפחה בחופשה האחרונה בהחלט שיפר את מצבה, יותר מכל תרופה כזו או אחרת שג'יני ניסתה לקחת, ואף יותר מאותם לילות בהם מולי שהתה ערה בחדרה של ביתה במשך הלילה כולו, לבקשת הילדה. ג'יני ביקשה שלא תספר לאיש על לילותיה הקשים- ומולי בהחלט הבינה לרוחה; היא לא רצתה שביתה תהפך ללעג ולשחוק, ולו רק בפי זוג אחיה התאומים.

לאחר החופשה, הסיוטים כמעט פסקו. ג'יני אפילו הצליחה להעביר שבועיים רצופים ללא כל סיוט- ואז הגיעה הבריחה, שהפכה את הקערה על פיה וערערה בשנית את מצבה. מולי ניסתה לדבר עם ביתה, להבין מה מתחולל בליבה הזעיר. ג'יני הסבירה לה כמה היא מפחדת שעוזרו הנאמן של וולדמורט יגיע אליהם ויבצע את מה שאדונו ניסה להתחיל- להרוג אותה. כמה שמולי ניסתה להכניס למוחה מעט שפיות, ג'יני לא נרגעה.

"הוא אמר 'הוא בהוגוורטס'. הוא מתכוון ליומן של טום, אני בטוחה בכך." אמה לה ג'יני הצעירה. למולי לא נותר אלא לנסות להקל על כאביה, להתייסר על כך שביתה סובלת והיא איננה יכולה לעשות דבר ולשנוא את אוכל המוות האיום והמתועב, סיריוס בלק, המהווה איום על חייו של אדם היקר לה כבנה ובו בעת שוחק בפני שפיותה של ביתה יחידתה.

מולי גם נזכרה בכל אותם שיחות עם בעלה על הארי הצעיר, על כמה שצריך להשגיח עליו כל עוד בלק מסתובב חופשי. היא עצמה סבלה פעם מסיוט שכלל את בעלה, את הארי ואת ג'יני מתים, וסיריוס בלק מצמיח את וולדמורט מתוך דמם, צוחק את צחוקו הפראי ועיניו היוקדות כמו פוערות שני חורים באדמה החרוכה ממילא.

מולי שנאה את בלק על כך שחדר לתוך חלומותיה, שהחדיר פחדים לליבה והעיב על שלוות השגרה היומיומית שהחלה להישכח מזיכרונה.

אם כך, היאך בנה אומר לה שהכל בסדר? מדוע דמבלדור אינו עושה דבר? ואיך- איך סוורוס סנייפ לוחץ את ידו של הרוצח?

קולותיהם של הרוצח ושל דמבלדור התערפלו בראשה. מולי הביטה בקיפאון בתנועותיהם- בבלק ההופך בחזרה לכלב ויוצא מן החדר, בסנייפ, ואחר בדמבלדור היוצא משם, בראש מורכן. במרפאה נכחו כעט רק הארי, רון, הרמיוני והיא עצמה. איש לא דיבר- וטוב שכך; מולי נזדקקה לרגעים ספורים של שקט על-מנת להשקיט את סערת הרוחות שהתחוללה בתוכה, ולעכל בעצם את האמת: סיריוס בלק הוא אינו הרוצח המבוקש. אם כך, מדוע ברח? איך דמבלדור מאמין לו, ועל סמך מה? והכי חשוב- מה קרה באותו לילה אפלולי לפני 14 שנה? מי היה האשם במותם של לילי וג'יימס פוטר?

מולי ידעה כי בקרוב כל התשובות יתבהרו לנגד עיניה. כעת, היא ידעה, הכי חשוב לדבר עם ג'יני- ועם הארי.

"אתה צריך לשתות את כל השיקוי שלך, הארי." היא נטלה בחפזה את הבקבוק ואת הכוס מהשידה הזעירה שהותקנה בסמוך למיטתו של הארי. לרגע אחד, ידה נתקלה בטעות בארנק בעל מטבעות הזהב שנח שם בניחותא. מתי הארי קיבל את הפרס מהטורניר? בוודאי קודם, בשעה ששקעה בדאגותיה הרבות מנשוא.

"תישן שינה ארוכה ומרעננת." היא איחלה לו בלב שלם. "תנסה לחשוב על משהו אחר בינתיים- תחשוב על מה שתקנה בדמי הכיס שלך!" היא שידלה אותו.

הם שוחחו מעט, בעצב רב, על נסיבות הפרס של הארי. מולי רכנה אליו, וחיבקה אותו חיבוק ארוך ומתמשך, חם ואוהב, מנסה לשדר במקצת את רגשותיה אליו.

קול חבטה חזק שהשמיעה הרמיוני, שעמדה בסמוך לחלון המרפאה הגדול, אילץ אותם להרפות זה מזו ולחפש אחר מקור הרעש.

"סליחה." הרמיוני לחשה בקושי.

"השיקוי שלך, הארי." מולי מחתה בכף ידה את הדמעות האימהיות שהחלו לבצבץ מבין עיניה, והושיטה להארי את השיקוי. הארי שתה אותו בלגימה אחת, ונרדם במהרה.

מולי נשקה על מצחו באהבה, ווידאה שהוא מכוסה היטב ושרון והרמיוני קשובים לכל רעש שעלול לעורר תשומת לב מיוחדת, ואחר יצאה מהחדר, תרה אחר מיקומה של ביתה יחידתה אהובתה.