אהבה לא-קבועה

ראה אם אתם מנחשים מהן שתי פרשנויות השם שבחרתי... קחו את זה כאתגר. (כמו שאומרים, שני צדדים למטבע. או לדברי טונקס, אפילו יותר משניים...)

(זכויות שמורות לרולינג!)

קריאה מהנה, ואל תשכחו להגיב! ;-)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שם הפאנפיק: אהבה - לא קבועה.

שם הכותבת: מאיה.

דירוג: PG.

שיפ: רמוס\טונקס.

ז'אנר: רומאנס.

ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רמוס לופין נכנס אל תוך הבית הנעלם, בו חיכתה לו ישיבת מסדר. מצב רוחו היה עגום מאוד, והוא כמעט ולא הצליח להתרכז כאשר נאלץ לחשוב בכל מאודו על הבית, כיכר גרימולד מספר שתיים עשרה. הוא כמעט ונכנע לדכדוך ויצא מהבית כלעומת שבא, אך כף יד אחזה בזרועו פתאום, והוא הכריח עצמו לחייך חיוך מאולץ אל טונקס, עמיתתו למסדר. היום שיערה נצבע בצבע שחור שכלל לא הלם אותה, לאחר שרמוס התרגל לשיערה הוורוד.

"צהריים טובים," טונקס קראה בעליזות האופיינית לה. לא נראה כלל שהמלחמה משפיעה עליהף אך מהזמן בו היו חברי המסדר יחד ידע רמוס לקרוא אותה קצת, או לפחות את טבע שיערה. שיערה השחור רמז על כך שהיא מצוברחת מאוד, וליבו של רמוס נחמץ בקרבו על כך שהיא סובלת כל כך. מצבה בוודאי קשה, חשב, עם כל הלחץ והפחד.

הוא העיף מבט מחוץ לחלון הכניסה, כאילו מנסה להוציא עצמו אל הרחוב האפרורי בכוח מחשבתו בלבד. משאלתו לא התגשמה, אך הוא מצא נושא לשיחה. "גשום היום מאוד, נכון?" שאל בעודו סוגר את מטרייתו שהביא עימו ומניחהּ בצד, שם לב לכך שהיא בידו לראשונה.

"אכן," ענתה טונקס מבלי משים. שיערה התבהר מעט, וצבעו היה כעת חום כהה, אך פרח שחור נשזר בו, מסמל את החרדה בה הייתה שרויה.

רמוס שלף במהירות את הפרח מבין קפלי שיערה, מתעלם מכך שהסרתו פיזרה את השיער מעל פניה באי סדר. טונקס הביטה בו בהפתעה ועיניה גדלו כהקצנה לפעולותיה - הרי היא לא שולטת בכך, ידע רמוס - אך לשיערה חזר אותו פרח, שצבעו התבהר מעט לחום.

"הסירי אותו," מצא רמוס עצמו מבקש, "הוא לא מועיל לך בין כה וכה. פרח נבול לא מגיע לך, במיוחד לא בזמן שכזה. את צריכה להיות חזקה." הוא לא ידע למה אמר את מה שאמר, אך הוא הרגיש טוב עם עצמו. משום מה הוא הרגיש שהוא מוכרח לגונן עליה - לשמור עליה שפויה. הוא רגיל לכל המתח והחרדה - הוא חווה מספיק מכל אלה כאשר היה אדם-זאב. אך טונקס... היא זקוקה להגנתו.

"אל תדאג לי," חייכה טונקס במרירות, "אתה לא יודע איזו חיבה אני רוחשת לפרחים נבולים. הם מסמלים חיים שנגזלו ושיש לזכור, הלא כן? ואני זקוקה לכל זיכרון שאני יכולה לדלות."

רמוס הביט בטונקס בהפתעה. האם זלזל בעלמה? נראה כי היא יודעת על החיים הרבה יותר ממה שציפה אי פעם - הוא לא היה רוחש כבוד עצום כזה לפרח סתמי ונבול. הוא תהה האם היא תהריך את הגנתו אם יציע זאת, ואם בכלל יש באמצעותו לשמור עליה. אם הדבר מוסרי? האם הוא צריך לנהוג אחרת?

דיי, הוא קטע את מחשבותיו במהירות, להסתבך במחשבות על אתיקה לא יועילו לך בזמן מלחמה. אין זמן לתהיות ולמחשבות, רק למעשים. אתה רוצה לשמור עליה? שמור עליה. אל תתהה על כך.

שררה בין השניים שתיקה מעיקה, בה רמוס נועץ את מבטו בריצפה - אם מבטים היו בעלי יכולת השפעה, היא הייתה עולה באש - וטונקס מאריכה את שיערה ומקצרת אותו. לבסוף, השיער נעצר מהתארכותו וטונקס הרימה אל רמוס את מבטה בעליז בחזרה, אותו מבט שבאותו הרגע רמוס שמח כל כך לקבל.

"קפה?"

"בשמחה."

טונקס דילגה למטבחון בצעדים קלילים שסתרו שוב ושוב את מורת מוחה הכבדה שנגלתה ממראה, ורמוס נותר לבדו. המחשבות חזרו ועלו בראשו, מפעפעות ומציפות אותו בדיכאון עמוק. הוא דחק אותן בקושי ליכרתי מוחו, מנסה להאמין בכך שחברת שאר חברי המסדר תוכל לעזור לו, וקרא אל עבק המטבחון: "אני נכנס בינתיים לישיבה,"

"אני אגיע בקרוב," שמע את קריאתה החלושה של טונקס כתשובה, "ניפגש כבר שם."

בצעדיו הנמצרים גמע רמוס במהירות את המרחק הקצר שבין הסלון לחדר הישיבות, קוטף אזני-עזר שהושחלו ממעלה המדרגות מטה, עושות דרכן אל דלת חדר הישיבות. לאחר מכן פתח את הדלת ונכנס פנימה, בעוד היושבים מסבים את מבטם אל הנכנס לחדר. באותו הרגע, רצה רמוס להיבלע אל תוך הריצפה; הוא מעולם לא רצה להיות במרכז העניינים. מאז שהתגלתה אצלו בעיית ההזדאבות קשה היה לו להיות מושא המבטים, מחשש שהמבטים יחדרו דרכו ויגלו את סודותיו. הוא כבר לא פחד מכך, אך החשש המשיך לנקר בליבו בכל פעם שהביטה בו קבוצה גדולה של אנשים.

"מי לא בדק?" חיוכו המאולץ שב ושלט על פניו בעודו זורק את אוזני-העזר אל לב השולחן, מקווה שמבט האנשים יעקוב אחר המכשיך החותך את האוויר, והתיישב בכיסה פנוי, רחוק מכל דמות שיכולה להיות דומיננטית בשיחה הקרובה.

מולי הרימה יד, "אני מתנצלת. הם כל כך שובבים -"

"לא יזיק לנו בידור בזמן הקרוב," סיריוס חייך והרים את ידו כדי להרגיע אל אדומת השיער.

מולי חייכה בהקלה, אך עדיין שילבה ידיים בהתרסה, "כשאנחנו נסיים את הישיבה המטופשת, אני..."

"תני להם להנות, מולי," טונקס בדיוק נכנסה לחדר, אוחזת בשרביטה ומכוונת בדייקנות כוסות קפה לכל היושבים, שלא היו רבים מאוד. רמוס שם לב לכך שעין-הזעם מודי קיבל שתי כוסות, וחייך בשעשוע. אזניה של טונקס היו גדולות מאוד, כנראה כי רצתה לשמוע כמה פרטים מהשיחה לפני שנכנסה פנימה. חכם מאוד, חשב לעצמו רמוס בהערכה, ככה היא לא קוטעת לכולם את קו המחשבה.

במהלך הישיבה הם שוחחו על הסכנות שאורבות לכולם, על תיאורו של הארי לסיטואציה בה אדון האופל עלה מתוך הכישוף, על הפעולות שנחוץ לנקוט. רמוס היה חייב לציין לעצמו שהשיחה לא התקדמה למקומות מעניינים שיכולים לגרום למהפך.

הישיבה הסתיימה כאשר כל היושבים החלו לצאת החוצה, רמוס מחכה שכולם יצאו כדי לצאת לבדו. סיריוס חיכה לו לפני שהשניים יצאו החוצה אחרי כולם.

"קשה, הא?" מלמל סיריוס במרירות.

רמוס מרפק אותו קלות, חיוך משועשע על פניו, "לפחות יש לנו איך להילחם."

"ככה אתה תמיד," צחק חברו, "מסתכל על חצי הכוס המלאה."

"נכון," משך רמוס בכתפיו.

"היי!" קרא סיריוס כשהבין את משמעות דבריו, "לא התכוונתי לזה ככה -"

ובאותו הרגע רמוס החל לצחוק, וסיריוס הצטרף לצחוקו. רמוס קיווה שהרגע הזה - בו חיוך עלה על פניו - יימשך לעד, אך כל דבר נגמר לבסוף. וכשהצחוק נגמר, הדיכאון חזר והשתלט.

סיריוס הניח יד מנחמת על כתיפו בדאגה, שגרמה לעצבותו להיראות גדולה יותר ולזמן הממושך בו שהה באזקבאן להיות בולט יותר בתווי פניו. "אל תדאג הכל יהיה בסדר."

רמוס הרים מבט אל חברו. הוא באמת רצה לעזור לו להרגיש טוב יותר; אך הוא לא יכל לספר לו מה הוא מרגיש. סיריוס היה מחליף בנות כמו גרביים - לא בדיוק האדם לספר לו מה אתה מרגיש כשהכל נטרק לו בפרצוף.

"כן," הוא חייך חיוך מאולץ בפעם השלישית לאותו היום, "אל תדאג לי. פשוט תישאר בחיים."

"ככה אני אוהב את חבר שלי," חייך סיריוס, "צוחק ונהנה מהחיים."

רמוס רצה לחזור להיות כזה, אותו נער שקדני ולמדן כמו זה שהיה בהוגוורטס, אך הוא ידע שהדבר בלתי אפשרי. כדי להצליח בכך הוא צריך לחזור אחורה בזמן - דבר שהוא לא רצה להיזכר בו באותו הרגע - הוא לא רצה להיזכר בה.

השניים יצאו מהחדר אל הסלון שבבית הגדול. כל השא כבר ישבו שם, ורמוס הבחין במולי שנזפה בבניה בלחש בקצה השני שלו. בעודו מתיישב על הספה בדממה, הוא הבחין בלוח מודעות התלוי על הקיר ושעליו שורטט בכתב יד נחפז למדי שרטוט לא ממש מדויק של הבניין - על כל חדר רשומים כמה שמות.

הוא התקרב להציץ. את הכתב הוא זיהה מיד ככתבו של סיריוס, ואת השרטוט הוא הבין שמישהו אחר שרטט. הוא התקרב עוד יותר, וטונקס נעמדה לצידו. הוא הבחין, למרבה ההפתעה, שבמקום לחלוק חדר עם חברו הטוב הוא חולק חדר עם טונקס.

"מה זה?" מלמל בהפתעה. הוא ניסה ככל יכולתו לווסת את קולו, אך ההפתעה עדיין נשמעה בו. "אני חולק חדר עם... טונקס?"

"אני מצטער, חבר," משך סיריוס בכתפיו, למרות שחיוך גדול היה נסוך על פניו, "יש ותר יושבים במלון הלילה, התפוסה מלאה. ומכיוון שאתה וטונקס לבד בחדרים שלכם, החלטתי -"

"למה לא שמת אותה עם הרמיוני וג'יני?" קרא רמוס.

"היי, מה, אתה לא רוצה להיות איתה בחדר?"

"לא, אני... כלומר... לא משנה." טונקס הביטה בו במבט חושש, והוא החליט שמוטב ולא ידבר. נראה כי כל מילה לא נכונה תוכל לפגוע בה.

"אז העניין סגור," משך סיריוס בכתפיו, "תהנו לכם בחדר! תספר לי מחר איך היה."

"סיריוס!" מחה רמוס.

"מצטער," ענה חברו, "הייתי חייב להכניס קצת הומור בבית העצוב הזה! חבר שאין קצת וויסקי אש..."

"יש," אמר ג'ורג' פתאום, חיוך מסתורי על פניו, "לאחים וויזלי תמיד יהיה וויסקי אש."

"אבל בדקתי את המזודות שלכם," העירה מולי בחשדנות.

"ידענו את זה," נידב פרד, "קנינו אותם ממש היום, לא רחוק. יש חנות למשקאות חריפים של קוסמים, השקיעו בה הרבה הסוואה, דרך אגב. היא נמצאת בכיכר פיקדלי."

"תגיד לי שאתה לא מתכוון לעשות מסיבה הערב," גלגלה מולי עיניים אל עבר סיריוס.

"למה לא?" זיק קונדסי ניצת בעיני סיריוס בלק, "כמה בקבוקים כאלה יש לכם?"

"יותר מדי," ענה ג'ורג', "האמן לי, יותר מדי."

~*~

"אתה בא למסיבה היום?" שאלה טונקס את רמוס בענייניות כשהשניים התיישבו בחדרם המשותף והחלו לארגן את מצעיהם על מיטותיהם ואת בגדיהם בארון המשותף שלהם.

"כנראה שלא," נאנח רמוס לעצמו. לחגוג... כשהיא נמצאת שם, לא היה דבר שהוא רצה בכלל.

"למה?" הופתעה טונקס, "לא יזק קצת בידור לחברי המסדר, במיוחד במצב המתוח בתקופה הזו, מול אדון האופל..."

"כי... כי אני לא יכול." רמוס נעץ בריצפה במט אטום ועצבני מעט. הוא לא רצה לדבר עליה, הוא ממש לא רצה לדבר על העצב, על הכעס, על התסכול...

"נו, רמי," טונקס התיישבה לידו והניחה יד על כתפו ברכות, "אתה יודע שאתה לא צריך להתבייש מלספר לי. אני כאן, לצידך."

רמוס הביט בעיניה הבלתי קבועות של האישה שישבה לצידו. משהו בהן כפה עליו להביט בהן. הן הביעו דאגה: גם אם הן יהיו כחולות, אדומות, חומות, או צהובות, הדאגה לא תיעלם מהן. סערות געשו בעיניים אפורות וסופות חול במדבריות הצהובות; לאחר מכן מערבולות בים הסוער והתכול; כוכבים נצצו בשמיים כחולים כהים ועננים לבנים נעו בעצלתיים ביום שטוף שמש, עד שרמוס השפיל את מבטו ולא ראה עוד מה קורה בתוך עיניה של טונקס.

הוא לא ענה.

"אם זה קשור למלחמה," היא החלה להגיד, אך אז נעצרה. "לא. זה לא קשור למלחמה. זה קשור להארי? לא. אמממ... אז אולי לסיריוס? לא. למשקאות החריפים? לא. המממ... אז על מה זה יכול להיות?"

"איך את פוסלת כל כך מהר?" הופתע רמוס. נראה כי טונקס בטוחה בפסילת הגורמים שיכלו להשפיע עליו - ולמרבה ההפתעה היא גם צדקה.

"אני יודעת לקרוא אנשים," היא חייכה, "או לפחות אותך. אמרו לך פעם שקל לקרוא אותך?"

"לא," ענה רמוס, "תמיד אמרו לי שאני אטום מאוד."

"אז אני יכולה לקרוא אותך," היא חייכה לעצמה, "ואני יודעת שזה קשור למשהו הרבה יותר אישי מכל מה שאני יכולה לחשוב עליו."

ומשהו בדברים שהיא אמרה עד לאותו הרגע, ולמראות בעיניה, גרם לרמוס לספר לה הכל. הוא סיפר לה כיצד לימד בהוגוורטס והתאהב באותה ילדה חכמה מדי, אותה ילדה שענתה לשם הרמיוני ג'יין גריינג'ר. הוא סיפר כיצד גם היא ידעה מיד להבין מה הוא, לקרוא אותו. היא ידעה מיד מה הוא מרגיש, וליבו הלך אחריה בעיניים עצומות. טונקס הקשיבה בשתיקה, מדי פעם שואלת שאלות.

הוא המשיך ותיאר את מערכת היחסים השברירית ביניהם במהלך אותה השנה, בה כל אחד מהם חשש יותר מדי מהסיטואציה. הוא סיפר לה את כל אשר היה על ליבו באותה התקופה, פותח אחד אחד את המנעולים אשר סגרו על ליבו.

לאחר מכן עבר לשנה הרביעית של הרמיוני: מערכת היחסים ביניהם התהדקה והשניים היו מאוהבים יותר ויותר, עד שהרמיוני אמרה שהיא חוששת מדי. היא אמרה שזה לא יכולה להתקיים - שהארי ורון לא יצליחו להישאר חברים שלה אם ידעו על כך. במשך תקופה ארוכה הם היו בהפסקה, בעוד שמועות על הרמיוני ונער מפורסם מובילים נשף שלם בהוגוורטס.

אך לקראת סוף השנה דפיקה נשמעה על דלת ביתו של רמוס האומלל. הוא פתח את הדלת ומצא אותה שם, בוכה ומייבבת, נופלת לזרועותיו. היא רק בכתה במשך שעה ארוכה, על שלבסוף נרגעה והצליחה לדבר. "אדון האופל קם," ציטט רמוס באוזני טונקס, "אדון האופל קם והוא יבוא ויהרוג את כולנו..."

"שאלתי אותה איך זה קרה, והיא רק הצליחה למלמל משהו על תחרות גביע האש שבהוגוורטס, ועל מפפתח מעבר. גם שמו של הארי צויין בדבריה, דבר שהצליח להבהיל אותי. אך במקום זאת שאלתי אותה כיצד הגיעה לביתי, והיא רק אמרה שהם השתחררו מוקדם השנה אחרי הטרגדיה..."

"היא מדברת על הטרגדיה שבה נהרג תלמיד מהוגוורטס?"

"אכן... הדבר חקק בהרמיוני צלקת גדולה שלא נראתה לעין - צלקת בלב. שמתי לב לאותות התבגרותה הלא טבעית באותו חופש בו בעיקר בילתה בבכי: היא חדלה להיות אותה נערה יהירה וגאוותנית שאהבתי כל כך והפכה להיות משהו אחר, חדש. היא הפכה להיות הרמיוני ג'יין ג'יינג'ר הבוגרת, הרמיוני שלא הייתה אמורה להיווצר בגיל כל כך מוקדם. אך עדיין אהבתי אותה, ותמיד אוהב."

טונקס שתקה לכמה רגעים, עד ששאלה: "אז מה קורה עכשיו ביניכם?"

"הרמיוני לא מסוגלת לקיים זוגיות כרגע," חייך רמוס חיוך עקום ומר, "היא אמרה לי שהיא מעדיפה להילחם באדון האופל, שהיא מעדיפה להילחם למען האנושות. אמרתי לה שלבד זה חסר סיכוי - אך היא אמרה שיש לה את הארי ורון, ואיתם הכל אפשרי. בנוסף, היא אמרה שהיא לדעתה מתחילה להתאהב ברון, ושהיא מעדיפה לראות אותי כמה שפחות... לנצח."

"מתי היא אמרה את כל זה?"

"אתמול בערב."

שתיקה השתררה בין השניים בעוד טונקס מביטה בו. זה לא היה מבט מרחם, אך גם לא מבט מבזה. זה גם לא היה מבט ענייני, או מאושר. זה היה מבט - סתם מבט. היא סקרה אותו לאיטה, כמו רופאה המחפשת את מקור הכאב אצל המטופל שלה.

לבסוף היא אמרה: "זה כואב, נכון?"

רמוס הנהן.

עוד שתיקה השתררה, בעוד טונקס תולה מבט בריק, מצחה מכווץ בריכוז. לבסוף, היא אמרה: "כנראה שהיא התגברה עליך."

"התגברה עליי?" הופתע רמוס, "את חושבת שהיא כבר מזמן... לא חושבת עליי יותר?"

"אני חושבת שהיא תאהב אותך לנצח," ענתה טונקס, "אך אהבה מתחלפת. היא בטח שקלה את הסבריה זה זמן רב לפני שבאה לשוחח עמך. היא בטח דחתה את הרגע עד שרגשות האשם דחקו אותה לפינה והיא נאלצה לבוא ולהטיח בך את האמת בפנים. היא כנראה... כבר הספיקה להתגבר על מערכת היחסים שהייתה בינכם."

המילה 'הייתה' הצליחה לגרום לליבו של רמוס לשקוע, אך משמעות שאר הדברים כמו חלחלה לתוכה מיד לאחר מכן והרימה את ליבו כמו על מצע רך בחזרה אל מקומו. הוא הופתע מדוע טונקס דואגת לו כל כך, ואיך היא הצליחה לגרום לליבו כמו להתאחות מחדש לאחר הכאב שפילח אותו. הוא הביט בה בתהייה בעודה קמה ומתרחקת לכיוון הארון.

"טוב," אמרה, "יש לנו עוד הרבה דברים לארגן בחדר הזה. אנחנו עומדים לשכון בו עוד זמן רב, אז אני מקווה שאתה אוהב סדר."

רמוס צחק, "מי לא אוהב סדר?"

הוא קם, ובעזרת שרביטו החל ליצור משבי רוח חלושים שטאטאו את גרגרי האבק והלכלוך לפינת החדר. הוא התעטש בעוד כמה גרגרי חדרו להמערכת הנשימה שלו. טונקס עזרה לו מרחוק: היא יצרה משבי רוח קצת יותר חזקים שהפעילו את אותה העוצמה על אותה הנקודה, ורמוס הפסיק להתעטש. לאחר שהאבק התקבץ בפינת החדר רמוס אסף אותה בשקית, ואותה הניח מחוץ לחדר. סיריוס אמר לו לעשות כך - פעם בשעה גמדון הבית של כיכר ג'ימולד מספר שתיים עשרה עובר במסדרונות ומערים את הזבל בערמה גדולה מחוץ לבית.

לאחר מכן פנו השניים אל הארון בו ערמו את הבגדים באי סדר. רמוס שלף את ששרביטו ובגדיו החלו לערום את עצמם לפי תבנית שקבע בדמיונו, בעוד טונקס מגלגלת עיניים. היא שלחה את ידה וקטעה את התהליך.

"אתה צריך ללמוד לעשות דברים לבד," טענה.

"דברים לבד?" הופתע רמוס, "אני מכשף לבדי את הבגדים. זה מספיק, הלא כן?"

"תתפלא," ענתה לו טונקס, "'קצת עבודת ידיים תמנע ממך לבלגן את הכל אחרי כמה ימים."

לאחר שחיפש תשובה טובה לענות לה ולא מצא דבר, משך בכתפיו ומלמל: "אבל אני לא יודע איך מקפלים בגדים."

"אוה, זו לא בעייה. אני אלמד אותך."

"לא, באמת, זה בסדר, אני אסתדר -"

"אני מתעקשת."

בחוסר אונים התיישב רמוס לצד טונקס על המיטה, בעודה שולפת חולצה מהארון ומראה לו7 כיצד היא מקפלת אותה לחצי, את השרוולים היא מניחה בין הקיפולים, ואת התוצר מקפלת לחצי. להפתעתו של רמוס - החולצה נראתה יפה ככה - שונה לגמרי מהצורה בה בדרך כלל היה מתכנן בקסם. הוא ניסה בעצמו לקבל גם כן חולצה, אך כל מה שיצא מעבודתו היה חולצת דמויית סמרטוט שהתקמטה לה על הסדינים.

הוא שלף את שרביטו בכוונה לחזור לשיטה הקודמת, אך טונקס אחזה בידו. משהו בידה גרם לו להרגיש כאילו ידו עוברת תהליך התחשמלות, אך ההרגשה הייתה נעימה. הדבר עורר בו פלאה.

"מה זה... כישוף או משהו?"

"מה זה מה?"

"יש לך חשמל... בתוך היד. נגעת במשהו מסוכן בתקופה האחרונה?"

רמוס נעמד מיד והחל ללסרוק את טונקס, מחפש עליה סימנים לפגיעת קללה או משהו בסגנון - אך היא נראתה אותו דבר - כמו בכל יום.

"חוץ מפגישה עם העכבר, בה הוא פשוט נס על נפשו בצרחות, לא קרה דבר."

ה- 'עכבר' היה כינוי לפיטר פטיגורו, אחד האנשים שרמוס שנא יותר מכל. זעם נורא הציף אותו. אם הוא פגע בטונקס, חשב, הוא לא ידע מה יעשה לו. כמה חזק ירביץ לו, אולי יהרוג אותו באיטיות...

אך אז הוא התנער. מה זה היה? הוא לא חשב מחשבות כאלה מעולם. ובכלל - הוא הכיר את טונקס רק כמה שנים. לפתע היה לו קשה להביט בעיניה.

"היי, עד כמה שעכברים הם חיות מעצבנות, אתה לא צריך לכעוס כל כך."

רמוס הניד בראשו בעצבנות והתנער לאיטו, מביט באותה האישה שמשום מה סחררה אותו כל כך...

"אם אתה מרגיש יותר טוב, יש לנו עוד בגדים לקפל."

רמוס חייך חיוך עקום ולקח לידיו חולצה נוספת מהערמה.

"תראה," ענתה, "אתה מניח את החלק הזה כאן, ואז מכניס את השרוול..."

רמוס הקשיב לדבריה בענייניות בעודו מחנסה לחבר את החלקים אלה לאלה. לבסוף קרא בהתרגשות: "הצלחתי!"

"יפה מאוד," חייכה טונקס, "עכשיו תלמד אין לקפל מכנסיים."

רמוס נאנח בתסכול.

~*~

השניים ערכו תיקונים אחרונים לחדר, עד שטונקס הזדקפה בגאווה, "וואו, רמוס, זה נראה ממש טוב," אמרה.

הבגדים קופלו וסודרו בארון; החדר נוקה ביסודיות עד פינתו האחרונה; מצעי המיטות החולפו. בנוסף, חדר האמבטיה נוקה ביסודיות וקורי העכביש הוסרו מתקרתו. השניים נעמדו על מנת לבחון את תוצר עמליהם, וחייכו בשביעות רצון.

טונקס נשכבה על מיטתה פתאום והתכסתה בשמיכה. עיניה נעצמו מאליהן.

"קרה משהו?" הופתע רמוס, "הכל בסדר?"

"בטח," פקחה טונקס את עיניה, "סיימנו לנקות, אני הולכת לישון. יש מסיבה הערב - ואני לא רוצה לנמנם על רחבת הריקודים," היא קרצה אליו.

"אה."

"היי, רמי. אתה חייב לבוא למסיבה היום!"

"ולמה את חושבת כך?"

טונקס התיישבה במיטתה, "בסוף אתה תמנע ממני לישון," נאנחה.

רמוס התיישב לידה, "ואם אני לא רוצה לבוא?"

"ככה לא תתגבר עליה בחיים," היא ענתה לו, "תראה לה שהכל בסדר. אני מניחה שהיא לא רוצה שתהיה עצוב בגללה - היא רוצה שתתגבר עליה כמו שהיא התגברה עליך. אתה צריך לדעת להתחיל מחדש," שידלה אותו.

"אני לא יכול - עם מי אני כבר ארקוד? עם סיריוס?"

"אני ארקוד איתך," טונקס התנדבה, "אולי זה לא נראה ככה, אבל למדתי כמה קורסים על ריקוד בחיים שלי."

רמוס חייך לעצמו. האישה הזו הצליחה לשמח אותו באופן יוצא דופן, והוא הרגיש שהוא חייב להיעתר לבקשתה אחרי כל מה שעשתה בשבילו לאורך כל היום.

"טוב, בסדר," נכנע, "אבל רק בגלל שזו את."

טונקס הסמיקה, או שהוא רק דמיין? הוא החליט להתעלם מהפרט הזה. "אז אני מניח שאת בת הזוג שלי לנשף הזה?" שאל.

"אני מניחה גם," ענתה.

"אז אנחנו בני זוג," תהה, "מה אני אומר על כך להרמיוני?"

"לא תגיד לה כלום," ענתה טונקס, "ככה תקל עליה להתגבר עליך, תקל עליה להתחבר לנער שהיא אוהבת. אני מוכנה לעזור לך בזה."

"איך?"

"אני מוכנה להחליף את הרמיוני."

"אני לא מוכן... שתבני איתי מערכת יחסים מכיוון שאת רק רוצה לעזור," רמוס אמר כמעט מיד. בנוסף, הוא לא ידע עד כמה הוא מחפש מערכת יחסים שכזו עם טונקס... היא הייתה כזו מדהימה - הוא לא רצה לגרום לה לבזבז עליו כל כך הרבה זמן מזמנה.

"זה לא בדיוק כי אני... נדיבה," טונקס שקלה את מילותיה, בעוד סומק מתפשט על לחייה, "אני עושה את זה עבור עצמי," הוסיפה במהירות.

"עבור עצמך?" זה כל מה שרמוס הצליח לשאול.

"כן," היא ענתה, "אני... אוהבת אותך כבר די הרבה זמן." היא תלתה בו מבט מתחנן - מבט שקיווה לא להיפגע. רמוס הרגיש שלא יוכל להגיד משהו שלילי אחרי אמרה שכזו, אחרי כזו פתיחות. אז הוא פשוט שתק.

"מה... מה אתה חושב?"

רמוס המשיך לשתוק.

"מה אתה מרגיש כלפיי, רמוס? בבקשה... בבקשה תענה לי." תחינה מיואשת נשמעה מדבריה.

רמוס החליט לתהות לגבי דבריה. היא הייתה יפה, והיא הייתה נחמדה...

ידה נגעה בידו, ותחושת החישמול חזרה ושטפה את גופו. הוא לא הצליח להתיק את מבטו מאותה האישה, ולראשונה תהה מה באמת הוא מרגיש כלפיה. היא הצליחה לגרום לליבו לפרפר משום מה, אך הרמיוני גרמה לו להרגיש שונה לגמרי... האם זו אהבה?

"אני לא יודע," ענה לבסוף.

"מה אתה מרגיש?" שאלה.

"משהו אחר," ענה, "משהו שונה ממה שהרגשתי עם הרמיוני. אני לא יודע אם זו אהבה..." לחש.

"אתה תדע לבסוף," היא חייכה, ונראה שהוקל לה, "לפעמים למטבע אחד יותר משני צדדים. האהבה לא תתפרש תמיד אותו הדבר. ועכשיו, כדאי לנו ללכת לישון, מכיוון שהמסיבה תתחיל בקרוב."

והשניים נרדמו כמעט מיד - עייפים מכל הניקיון והסדר.

~*~

"בוא, רמוס," טונקס כבר עמדה ליד הדלת, שמלה קיצית, צמודה וירוקה לגופה. למרות השוני שבו, רמוס אהב את הסגנון הזה. שיערה של טונקס צנח על גבה בתלתלים דמויי בקבוקים וורודים, שנגדו את הירוק בצורה מרהיבה. נעליה היו נעלי בד פשוטות, אך רמוס שמח שלא לקחה נעלי עקב מפוארות. משום מה, תכונה זו בהרמיוני תמיד השרתה בו אי נעימות שלא ידע להסביר.

הוא עצמו לבש חליפה כחולה כהה, שעניבה זהובה קופלה לתוכה בעדינות. הוא מרח את שיערו בתכשיר מוגלגי ונעל נעליים מאורכות שחיבב משום מה.

טונקס חייכה אליו, סומק ההתרגשות בהק בלחייה, והיא שלחה את ידה לאחוז בידו. רמוס חייך לעצמו כשרגש מסויים פילח את תודעתו: הנכונות.

מבלי התראה מוקדמת הוא התכופף מעט הכדי להביט בעיניה של טונקס, שהופתעה מעט. אך דבר לא הצליח להסיר את החיוך מפניה, או לשנות את שבע שירה מוורוד-מסטיק.

הוא חייך אליה, "אני חושב שהגעתי להחלטה."

"והיא?" טונקס הביטה בו בציפייה עצומה כל כך עד שרמוס חשש כי יגמגם, אך הוא השתלט על עצמו. דבר, חשב, דבר ואל תחשוב.

"אני אוהב אותך," לחש. הוא לא שם לב אפילו שאמר את המילים, מכיוון שפניה התקרבו לפניו לפתע, והוא אפילו לא שם לב שזזו. ממבט לאחר הוא הבין שהוא זה שצמצם את המרחק, אפילו שלא שם לב.

לבסוף שפתותיהם נגעו בעדינות זו בזו ורמוס חייך כנגד שפתיה של טונקס. הוא הרגיש את השמחה שלה דרך נשיקתם, ותהה כמה זמן היא כבר אוהבת אותו בסתר. לפתע הוא כל כך שמח על כך שהכיר את האישה הזו, את טונקס...

טונקס התנתקה ממנו לאחר כמה דקות. "אתה יודע, המסיבה מתחילה עוד כמה דקות," העירה בחיוך רחב, "חבל שנאחר."

ורמוס המאושר רק שתק, אחז בידה של טונקס, והשניים יצאו מחדרם וצעדו במסלול ישיר אל רחבת הריקודים.

ממושבו ליד הבר, אוחז בידו כוסית ובה וויסיקי אש, ישב סיריוס וחייך לעצמו. בענייני זוגיות - הוא אף פעם לא טועה. באותו הרגע הוא שמח כל כך על שבחר למקם את השניים באותו החדר...