לשכוח ולאהוב

טוב, אז זה פאנפיק על לונה ונוויל וג'יני והארי. אני יודעת שלונה לא קאנונית, פקוט רציתי להדגיש מאוד מה קרה לה אחרי המלחמה.
אזהרת תוכן. לא סתם הדירוג הוא pp18, מתורא פה אונס (אומנם בלשון עבר ולא מפורט יות מדיי, אבל אונס). בנוסף, מתואר מצב של "כמעט-סקס" ו-"סקס". קחו בחשבון.
משולב עם השיר "call ma maybe".
זכויות שמורות למפיקי השיר ולג'יי קיי רולינג האדירה.
קריאה מהנה, השקעתי הרבה מאמץ! (רמז, רמז, תגיבו!)

I threw a wish in the well,
Don't ask me, I'll never tell 
I looked to you as it fell, 
And now you're in my way 

זה עדיין כאב. היא זכרה את זה כאילו זה היה אתמול. הוא הביט בה, ושאל את השאלה הארורה שוב. היא ידעה שאם לא תענה יגיע הכאב, אך היא לא ידעה את התשובה. היא לא הבינה למה - היא לא ידעה את התשובה, אך לא הצליחה לחשוב על דבר מלבד הכאב המחליא שהיכה בגופה. אפילו השנורקקים פחוסי הקרן לא ידעו כזה כאב, חשבה לעצמה, אפילו הם לא ידעו כאב שכזה מעולם.

"לון?" נשמעה קריאה, כמו מעולם אחר. לונה ישבה על מדרגות הכניסה לטירת הווגוורטס - מדרגות חצובות באבן אשר מעליהן נפתחה הדלת הגדולה אל תוך הטירה. מחשבותיה נדדו שוב אל הזמן ההוא, למרות שלא רצתה בכך. היא עשתה זאת יותר ויותר בשנה האחרונה, שנתה השביעית. זה היה בלתי נמנע.

"לון!" הקריאה התחזקה, ולונה התנערה. היא הרימה את מבטה אל ג'יני, שנהייתה חברתה הטובה ביותר מאז המלחמה. היא חייכה אליה בעייפות, בעוד ג'יני מתיישבת לידה בקלילות. 

"אז מה קרה?" 

"למה את מתכוונת?" ניסתה לונה להתחמק. ג'יני נראתה תמיד כה תמימה, למרות שלונה הייתה בין היחידים שידעו כמה בחורים נכנסו למיטתה בלילות. היא לא הצליחה להביא עצמה לספר לג'יני מה קרה לה. 

"אני מתכוונת להיאטמויות שלך. אם תמשיכי ככה, אצטרך לאשפז אותך בקדוש מנגו!" אמרה ג'יני בדאגה. לונה שמה לב להרגלה של ג'יני להמחיש דבריה בעזרת שתי ידיה, ונאנחה מבלי משים. מנהג זה, משום מה הזכיר לה שלמרות שהמלמה שינתה את חיי רוב הקוסמים בעולם, עדיין יש להמשיך בשגרה. רוב הדברים סימנו לה את המסר הזה, אך היא סרבה לקבל אותו. היא עדיין זכרה את הכאב.

היא כמעט ולא זכרה דבר מאחרי הכאב. רק שהביטה בו, והוא שאל את השאלה שוב, והגביר את העוצמה. ואז היא נפלה הרחק אל תוך החשכה, אל תוך העילפון המבורך.

"היטושטושים," אמרה בקול חולמני, "הם מתקרבים. הם יעקצו אותך, ג'ין, ממני הם לא מפחדים."

ג'יני הביטה בה, וגלגלה עיניים, "את צוחקת ממני."

אך לונה לא צחקה. עד כמה שפחדה ממה שקרה, עדיין זכרה שהיטושטושים מחפשים את חברתה לעת ערב. היא שנאה את עצמה על כך שלא יכלה להתמקד לגמרי רק בדבר הזה.

בגללו היא לא יכלה לממש דבר ממה שקיוותה לממש. בגללו היא הסתתרה, בגללו היא פחדה. הוא נכנס אל חייה, והותיר שם הרס, הרבה כאב.

I'd trade my soul for a wish,
Pennies and dimes for a kiss
I wasn't looking for this,
But now you're in my way

היא התפללה כל יום שהכל היה סיוט, שהכל יחזור להיות כפי שהיה קודם. למרות שמעמדה החברתי השתפר פלאים לאחר המלחמה, היא הרגישה פגיעה כמקודם. אך קודם לכן הייתה לה אפשרות להתגונן. היא הייתה נותנת הכל כדי לחזור לאחור, כדי שהמצב ישתנה. ואז אוליי הייתה יכולה להגשים את משאלותיה ותקוותיה, ולהיות עם מי שהיא אוהבת... אבל עכשיו זה בלתי אפשרי.

בעוד ג'יני ממשיכה לדבר אליה, לונה תהתה מדוע היא עדיין לא יכולה להיות איתו, וענתה לעצמה מחדש. אסור לך אפילו לחשוב על זה. אחרי כל מה שקרה, את לא כשירה בשבילו.

החיים שלה רוסקו, נהרסו, הושחתו. עכשיו אין לה דרך ללכת בה.

אבל אז הכל השתנה.

Your stare was holdin',
Ripped jeans, skin was showin'
Hot night, wind was blowin'
Where you think you're going, baby?

הכל התחיל מיוזמתה של ג'יני, כמה חודשים לאחר מכן. הן סיימו את לימודיהן בהוגוורטס ואיתן גם הארי רון הרמיוני ושאר ניצולי המלחמה שלמדו איתם ולחמו נגד וולדמורט - רובם בחרו ללמוד שנה שמינית מכיוון שהתלמידים לא למדו דבר מהחומר הנלמד בתקופת השנה השביעית - ולכן ג'יני בחרה לעשות מעשה.

 
ללונה היו שתי סיבות להגיע. האחת, מכיוון שחברתה מארגנת הפרוייקט, ממחוייבותה להגיע; והשנייה, הוא יהיה שם.

היא הגיעה לשדה שליד בית משפחת וויזלי, לבושה בשמלה שג'יני בחרה לה; זו טענה שללונה אין טעם בשמלות והתעקשה שלונה תלבש את אחת משמלותיה. המקום כבר המה תלמידים נרגשים, שהחליפו כתובות חדשות והתעדכנו זה בחיי זה. חיוך קטן עלה על שפתיה כשהבחינה באוהלים שנבנו ברשלנות - ככל הנראה בעזרת קסמיה הנחותים של ג'יני, היא מעולם לא הצטיינה בקסמי בנייה - ההופכים למרכז פרטי לזוגות צעירים. היא נגשה אל ג'יני, שפטפטה עם כמה בנות מבוגרות ממנה, וזו ישר הבחינה בה ומיהרה אליה בחיוך רחב.

"שמרתי לנו חדר פרטי," לחשה לה.

לונה ידעה זה מכבר למה היא מתכוונת. היא אהבה את הארי זה זמן רב, ואהבתם אכן מומשה בשנתו השמינית של הארי, אך הוא סירב להזמינה למיטתו מהתירוץ: "חבריי לחדר ישמעו" המוכר, לדבריה של ג'יני. ג'יני טענה כי במקום כזה, הארי יסכים להיות איתה ולו לזמן קצר.

"בהצלחה," לחשה לה לונה בחזרה.

השתיים המשיכו ללכת, מפטפטות עם בוגרי הוגוורטס נוספים שהכירו. למען האמת, ההליכה הייתה איטית במיוחד, מכיוון שלונה הכירה את כל האורחים. בשלב מסויים ג'יני עזבה אותה, ממהרת לטובת הארי שבדיוק נכנס, מלווה בשני חבריו שלדעתה של ג'יני מנעו ממנה לתפוס אותו לבד, רון והרמיוני. היא ראתה את הרמיוני מחייכת ומושכת את רון אחריה אל קבוצת תלמידים קרובה, וג'יני משכה אליה את הארי והצמידה את ראשה אל חזהו. ארי חייך וליטף את שערה, אך אז הבחין באוהלים הקרובים, ואפילו לונה הצליחה לראות את הסומק מתפשט בלחיו. אך ג'יני לחשה משהו באזנו ומשכה אותו אחריו, נלהבת, אל האוהל הפינתי ביותר.

מעניין האם השנורקקים יגיעו היום, תהתה, האם תמיד אוהבים להגיע ולחזות בהפגנות אהבה.

אך היא החליטה שלא להתקרב.

לפתע יד הונחה על כתפה, והיא הסתובבה.

הוא לבש בגדים לא חגיגיים כלל. על רגליו היו מכנסי ג'ינס קרועים, שלונה סברה כי נקרעו בדרך למסיבה. חולצה לבנה מלוכלכת בבוץ הוא עטה על חזהו, וללונה התחשק לחבק אותו מרוב אושר. אך היא התעשתה. הוא לא יודע שאת אוהבת אותו, הזכירה לעצמה, חוץ מזה, את טמאה מדי.

"היי, לונה," חייך אליה את חיוכו הביישן כתמיד, "איך את... מסתדרת אחרי הלימודים?"

Hey, I just met you, 
And this is crazy, 
But here's my number, 
So call me, maybe? 

"הכל מצויין," היא חייכה אליו, מסתירה את רגשותיה כמו תמיד, "אני שמחה שג'יין ייסדה את האירוע הזה. עם כל גילויי האהבה היום, אולי יגיעו כמה שנורקקים פחוסי קרן..."

"אני מקווה," חייך נוויל, אך אז פניו קדרו, "אנחנו צריכים להיפגש יום אחד, לשוחח על כל מה שקרה במלחמה. פשוט... את יודעת שאני יודע."

הסומק בער בלחייה של לונה, בעודה נושאת אליו את מבטה. נוויל יודע? הוא יודע מה קרה לה שם, בחדר החשוך ההוא? הוא שמע את זעקותיה? הוא שמע מה עשו לה?

"זה מטורף," לחש נוויל, "שהם עשו את מה שהם עשו לנערה בת שש עשרה."

לונה רצתה לבכות. לא כך רצתה שיזכור אותה. טוב, אולי תוכל להוציא מזה משהו, הרגיעה את עצמה. 

"אז זו כתובת הפלו שלי," אמרה במהירות, ושלפה את שרביטה מכיסה. במהירות מלמלה לחש והכתובת הופיעה על כף ידו של נוויל. "נעלם תוך יום. תעתיק את זה כשיזדמן לך. אל תדאג, הפעלתי לחש מיוחד, הכרישונים המעופפים לא יפגעו בך."

נוויל חייך את חיוכו העקום. "את יכולה להיות בטוחה שאגיע לבקר אותך."

"תשלח ינשוף," היא חייכה, אך אז עכלה את דבריו האחרונים. "מה אמרת?"

אך נוויל כבר נעלם בין האנשים.

It's hard to look right, 
At you baby, 
But here's my number, 
So call me, maybe?

"זה קשה להסתכל עליו," לחשה לה ג'יני, "הוא נראה כל כך טוב."

"נראה טוב?" צחקה לונה, "מה עשיתם שם?"

"ה-כ-ל", חייכה ג'יני, "את לא מבינה עד כמה הוא נראה טוב. והוא טוב במיוחד במיטה -"

"מדברות עליי?" הארי ניגש אליהן, הסומק בוער בלחייו. "ואני לא מאמין שהכרחת אותי -"

"היה כיף!" התגוננה ג'יני, "בדיוק אמרתי ללון, שאתה ממש -"

"אוה, מרלין! ג'יני, את סיפרת ללונה מה עשינו?" שאל הארי בזהירות.

"עמדתי לספר לה, אבל אתה בדיוק הפרעת לי -"

"וטוב שכך."

"אז... רמזתי לך משהו."

הוא נאנח. "אני הולך," התריע בפניה, "ואני מבקש ממך לא לדבר על זה."

ג'יני צפתה בו מתרחק, ואז פנתה אל לונה: "בקיצור, התחלתי לנשק אותו, הרגשתי שהוא משתף פעולה, אז העמקתי את הנשיקה שלנו, ואז התחלתי להוריד לו את החולצה... ידעת שיש לו חזה מדהים?"

ג'יני המשיכה ללחוש באזנה את פרטי האירוע, בפינה צדדית של המסיבה, אך לונה כבר לא הקשיבה לה. 

"את יכולה להיות בטוחה שאגיע לבקר אותך." הוא אמר.

Hey, I just met you, 
And this is crazy, 
But here's my number, 
So call me, maybe? 

הרגשות סערו בתוכה, והיא ידעה שדבר לא יוכל לדכא את רוחה. בנוסף, תיאוריה המפורטים של ג'יני בנוגע למה שעשתה עם הארי, גם הוסיפו לעניין. באותו הגע היא סיפרה ללונה תיאור מפורט בנוגע לכמה מעשים מאוד אינטימיים עם הארי, ולונה הייתה בטוחה שעוד שבריר שנייה תתפוצץ אם לא תוכל ללכת אל נוויל ולהיות איתו.

אך אדון האופל חזר ועלה בזכרונה. כיצד הזהיר והתריע, אמר שאם לא תדבר הוא... הוא... אסור לה לחשוב על זה. הזוגיות שלה עם נוויל אולי סתם דמיון, אך לפחד מהעבר הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. לונה לא הייתה חושבת את המחשבות האלו אלמלא ההורמונים שרצו בגופה, ההורמונים שגרמו לה לשכוח את הדם הזולג לאורך רגליה, את הזעקות שפולט פיה, את השאלות החוזרות ונישנות של אדון האופל. היא החליטה להניח לכאב, רק לאותו הערב.

היא החליטה במהירות. גילוי האהבה שלה אולי יביא את השנורקקים פחוסי הקרן, שכנעה את עצמה, ואם הם יבואו, את יודעת כמה אבא יהיה מאושר.

היא ניגשה אל נוויל בזהירות. הוא פטפט עם כמה בנות מהשכבה שלו, אך הסתובב אל עבר לונה כשהתקרבה. הוא בירך אותה לשלום.

"תוכל לבוא איתי רגע, לצד?" ביקשה.

פדאמה ופרוואטי פאטיל צחקקו בעודן מתרחקות, מרכלות בשטף. "נראה כי אנחנו עכשיו הזוג החדש," צחק נוויל.

לונה הנהנה, מקווה שנוויל התכוון לדבריו, אך לא תולה בכך הרבה ציפיות. הוא עקב אחריה אל חצר בית משפחת וויזלי, שם היא התיישבה על הספסל שבמרכזה.

"אז... מה קרה?" שאל נוויל.

המילים נתקעו בגרונה. זה זמן רב שרצתה להגיד לו אותן, לשמוע את תגובתו... אבל היא החליטה להיות אמיצה הפעם. למרות שהיא לא גריפינדורית, היא מסוגלת.

"אני אוהבת אותך," לחשה. עכשיו הם יבואו. הם חייבים להגיע. הם חייבים להציל אותה... הם השנורקקים יגיעו, אוליי היא תצליח לשכוח את מה שקרה בחדר ההוא לפני כשנה...

הוא הביט בה. שתיקה. לונה לא יכלה לפרש אותה, לא יכלה לפחד. היא רק יכלה להביט בעיניו בנחישות.

"זה מטורף," הוא אמר לבסוף, "לא יאומן."

"זה כן, או לא?"

"כן או לא למה?"

"לכך שאתה אוהב אותי בחזרה."

"לא שאלת את זה."

"עכשיו אני שואלת!" לונה הבינה שהוא מתחמק. היא תהתה האם זה אומר שהוא לא אוהב אותה, או שמא הוא פוחד ממשהו...

"אז כן."

היא שתקה. ההלם מילא אותה. נוויל אוהב אותה בחזרה? זה נכון? היא לא שמעה לא נכון?

"אז... תשלחי לי ינשוף?"

"לא!" היא קראה, "אתה לא הולך עכשיו..."

היא קמה. פרץ הורמונים ליווה אותה בעודה מתקרבת אל נוויל, ומצמידה את שפתיה לשפתיו. זה היה הדבר הכי הטוב שקרה לה במשך כל חייה. היא נאהבת. נוויל אוהב אותה. זה נכון. הקראש שלה מהוגוורטס באמת אוהב אותה, באמת...

"בוא." היא משכה בידו, גוררת אותו אחריה אל האוהל הקרוב ביותר. הוא לא התנגד, ובא אחריה ברצון, אך כאשר פתחו את האוהל מצאו שם זוג מתמזמז, שהרים אליהם מבט מובך. ככל הנראה הם שכחו לנעול אחריהם. לונה מיהרה לסגור את האוהל, ושמעה את אחד מהם קם במהירות ונועל אותו מבפנים.

האוהל השני היה ריק, למרבה מזלם. לונה נעלה אותו והטילה לחש השתקה, יודעת שהבהלה תמיד תנחה אותה. לאחר מן היא נצמדה אל נוויל מחדש. הוא הקרין חמימות, תכונה שלונה לא ידעה הרבה בחייה. היא לא רצתה להתנתק ממנו, ולוותר על התחושה הזו. אך אוזנה נותרה כרויה אל המתרחש בחוץ,  בל תפספס את השנורקקים פחוסי הקרן...

היא גם הבינה שאם תתקרב אליו החמימות תתגבר. היא חיבקה אותו בחוזקה, משחילה את לשונה אל תוך פיו, נאנחת בשקט. הם נשענו על הקיר, ידיו של נוויל מלטפו את לונה בעדינות. בהתחלה חיבק את מותניה, לאחר מכן סביב חזה, לאחר מכן נגע בשדיה...

זה הרגיש ללונה כל כך טוב. היא אהבה את המגע שלו, היא אהבה אותו, היא אהבה את החמימות שלו... ידיה ליטפו את גופו. גב, בטן, חזה, ישבן...

נוויל הפסיק לנשק את לונה, והביט בה לפתע ברצינות. "את רוצה את זה, לונה?"

שטופת להט, לונה הנהנה במהירות, ממהרת להצמיד את פיותיהם בחזרה. היא הסירה את חולצתו של נוויל, מניחה את ראשה על חהו. זה מילא אותה אושר, להיות קרובה אליו ככה, לחבק אותו. נוויל הסיר את שמלתה. לונה לבשה באותו הרגע רק בגדים תחתונים, והיא הסירה אותם במהרה. נוויל הסיר את מכנסיו ואת תחתוניו במהירות.

אך פתאום לונה קפאה.

"מה קרה?" שאל אותה נוויל. הסומק פשט בלחייו פתאום, והוא מיהר להסתיר בידיו איבר שלונה לא הספיקה לראות. לונה התיישבה על הריצפה בחשש.

הזכרונות שבו. היא ראתה אותו. אותו אחד כמו זה שנוויל הסתיר באותו הרגע בידיו, נדחף לתוכה באגרסיביות. היא צרחה, עוד ועוד ועוד, ויחד עם הצרחות נפלט גם דם. זה היה נורא, היא לא ידעה מתי הכאב ייגמר, מתי הסבל יישכח...

נוויל חיבק אותה בידיו. "נזכרת?" לחש.

היא הנהנה, הדמעות זולגות על פניה.

"אל תדאגי," לחש לה, "אני לא וולדמורט."

"אני יודעת..." היא לחשה, "אבל אתה יודע מה הוא עשה לי כדי לגלות איפה הארי..."

"אני יודע יותר מדי." הוא הרכין את ראשו, "לכן אנחנו לא נעשה את זה. ואת יודעת את זה. אני אוהב אותך, לונה, כבר יותר משנתיים. אני לא מתכוון לעשות איתך כלום."

"אני אוהבת אותך." היא לחשה. היא קמה, השניים התלבשו ויצאו מהאוהל. 

"שלח לי ינשוף?" שאלה אותו.

"כן," הוא ענה, "אבל את צריכה להבטיח לי שתספרי."

לונה נשמה עמוק. המחשבות סחררו אותה. היא לא ידעה אם כדאי, אם נכון לספר... "אני אחשוב על זה."

נראה כי זה סיפק את נוויל. הוא התרחק משם.

לונה נגשה אל ג'יני וחייכה: "ידעת שאני אוהבת את נוויל?"

ג'יני הסתובבה אליה במהירות ונופפה לקבוצת הבנות מסביבה ללכת. "מה אמרת?" לחשה.

"אהבתי אותו שנתיים, אבל אחרי... משהו שקרה, פחדתי להיות עם מישהו. אבל התגברתי."

אם לונה פחדה שג'יני תתעניין במה שקרה, היא טעתה. "מה עשיתם באוהל?" קראה.

"התמזמזנו," הסמיקה לונה לגמרי.

"היתה לך הזדמנות לעשות את זה עם מי שאת אוהבת, ולא רצית?" קראה ג'יני באי אמון.

"לא."

"טוב, אתם רק מתחילים..."

"את עשית את זה פעם עם נער שהכרת בקושי חצי שעה ולא ידעת את השם שלו."

"הייתי שיכורה, זה לא נחשב."

"בעיניי כן."

"לונה!"

"טוב, זה לא נחשב."

"תודה."

ג'יני משכה אותה אחריה פתאום. "אמת או חובה מתחיל! בואי, לון, ואל תשכחי לספר לי את ה-כ-ל אחר כך!"

לונה המהמה בהסכמה, וחייכה לעצמה. בעוד ג'יני מושכת אותה לונה שרה בשקט:

Hey, I just met you,"
And this is crazy,
But here's my number,
So call me, maybe?"

~*~

And all the other boys,"
Try to chase me,
But here's my number,
So call me, maybe?"

שרה ג'יני. "שיר ממש טוב," הוסיפה, "הבית הזה ממש מוצא חן בעיניי."

"אני יודעת," חייכה לונה, "אני אוהבת את השיר הזה. אומנם השנורקקים פחוסי הקרן לא הגיעו, אבל אני מרגישה כאילו משהו מצליח לנסח את מה שאני ונוויל מרגישים, יחד עם מה שאת והארי מרגישים."

"את צודקת," חייכה ג'יני, "אבל מתי תפסיקי להאמין ביצורים האלה?!"

You took your time with the call,
I took no time with the fall
You gave me nothing at all,
But still, you're in my way

הוא רק דיבר. דיבר ודיבר, ולא לחץ עליה לעשות איתו דבר. ההפך. הוא הכריז שלא יקיימו מגע עד שלונה תספר על האונס שנעשה עליה. אדון האופל בעצמו אנס אותה, טען, ואסור לשמור דבר שכזה בסוד. בכלל, הוא לא הבין כיצד הצליחה לשרוד שנה שלמה.

הוא כתב מכתב באותו הזמן לראש משרד מהקסמים, בו דרש שינתן ללונה פיצוי כספי. זה זמן רב שהוא ישב וכתב, בעוד לונה תוהה עוד כמה זמן הייתה ממשיכה להדרדר בלעדיו. מזלה שהוא היה שם בשבילה.

"אני אוהבת אותך," לחשה בשקט, "תודה."

לאחר תקופה בה היו יחד היא סיפרה. היה לו קל לשבור אותה, משום מה. היא הרגישה שזה נכון, שהוא דואג לה. היא אהבה אותו על זה. לאחר מכן הוא הסכים. 

היא מצאה את עצמה הולכת איתו מחדש לחדר השינה שבביתו, בעוד השניים נועלים את הדלת ונכנסים למיטתו, מתפשטים ומתקרבים... הפעם היא ראתה את האיבר הזה. הפעם היא ראתה את מה שפספסה בפעם הקודמת. כשעה ארוכה הם דיברו בשקט, עד שלבסוף פחדיה של לונה התעמעמו. היא נשכה את שפתיה ואמרה לו לעשות את זה, ובעודו משלב את גופיהם צווחה חרישית נפלטה בגרונה, והוא שאל אם כואב לה. לונה בתשובה ענתה שכל הכאב כבר נעלם מגופה. עכשיו נותרה רק האהבה. והוא חייך, בעודו ממשיך, ובעוד לונה מחייכת כנגד שפתיו. זה היה מדהים.

אך נוויל לא הסתפק. "עכשיו אני רוצה שאת תעשי את זה," אמר.

"אני...?" לחשה לונה. היא פחדה. היא לא רצתה להיות הגורם האחראי, הגורם שיעשה את זה לעצמו... "לא. אני לא רוצה."

"לון..." נוויל הניח זרוע מנחמת על כתפה, "את יודעת שהכל בסדר התמודדנו. אני מבטיח לך שלא יקרה כלום."

ולונה סמכה עליו, ועשתה את מה שאמר. הרגשה נעימה הרטיטה את גופה, והיא עשתה זאת שוב, ושוב, ושוב, בעוד נוויל קורא: "אמרתי לך שזה לא נורא."

היא נאנחה. העונג היה כה גדול, עד שהיא לא רצתה להפסיק. זה היה התיקון הטוב ביותר שקרה לה. 

כשסיימו, היא קמה להציץ בחלון בשקט. מבחינה רשמית בתוליה נלקחו ממנה לפני כמה דקות, למרות שמהבחינה הפיסית הם נלקחו ממנה לפני יותר משנה וחצי. אך כל זה לא היה לה אכפת. היא השיגה את מי שהיא אוהבת. היא השיגה את כל מה שרצתה. היא הייתה בטוחה שראתה מחוץ לחלונה באותו הרגע שנורקק פחוס קרן.