עיוורון היוצר

עיוורון היוצר

שם הפאנפיק: עיוורון הכותב\עיוורון מילות הרברבן

שם הכותבת: Bellossom

פאנדום: הארי פוטר

דירוג: PG

שיפ: תגלו בקטע:)

ז'אנר: אנגסט ביותר.

תודות: תודה רבה לאיילת (A.S.POTTER) על הביטוא!

תודה רבה לג'יי קיי רולינג על הסידרה הקסומה.

הרוח החורפית הכתה את עורפו החשוף, משננת ולוחשת קללה חרישית המאיימת לתלוש את הצוואר העומד למולה כאילו לא היה יותר מעלה קמל הגוסס על ניבי ענפי עץ ישיש.
השעה הייתה שעת חצות מאוחרת ולא היה איש ברחוב מלבדו. רגליו טבעו בשלג שהגיע מעלה מברכיו, הקור צרב את בשרו וגרם לו לכוויות אבל הוא לא עצר, הוא המשיך לצעוד לצלילי הרוח ששרה לאוזניו נעימות ישנות. קולה של הרוח תמיד הזכיר לו את נגינת השדונים, שירים חלושים הנשמעים בעת שעות הצייד נטולות הירח כליל צעידתו, נראה היה שהירח כמו יתר ישויות החיים חשש מכנפי הקור המקפיאות. הוא לא חשב על דבר, הוא רק הרים את רגליו בכבדות וצעד צעד אחר צעד בדממה תוך כדי ספירה חרישית."מאתיים שמונים ושלוש, מאתיים שמונים וארבע", צעד הוא אל תוך האפלה, "מאתיים שמונים וחמש", הוסיף קצר נשימה בשעה שהרים בגמלוניות את רגלו מהערמה הקפואה בתקווה לפסוע צעד נוסף, העייפות אחזה בו שעות ארוכות והקור עטף אותו ככרית, מרחוק הוא יכול היה לשמוע את קול בנו קורא בשמו ומצחקק למראה השלג הסוער. הוא אהב את בנו, עוד משחר יום היוולדו, הוא דאג לו לכל : מים, מזון והגנה.
הוא נהג אף בימי הראשית לצאת חרש מעבודתו בשעות היום על מנת לבלות זמן איכות נוסף עם הינוקא בעל חיוך המלאכים, אך לכל מלאך קיים צל אפל המאיים להחזירו חזרה אל הרקיע ולצערו גם לנסיך הקטן שהיה בידיו היה כזה צל.
היה זה יום קר בו הוא צעד חרישית אל ביתו, חיוך ממתיק סוד היה על פניו ומבט חום אבהי בעיניו, הוא חיכה לשעה הזו מאז הרגע בו הוא עזב את ביתו אל העבודה, הוא חיכה לרגע בו הוא יכנס בשתיקה לביתו יפתיע את אישתו וילטף את בנו אך אותו יום היה שונה מין האחרים. לימים הוא האשים את עצמו על כהות החושים שאחזה בו ועיוורה אותו מן האמת וליטפה אותו בצחוקו של בנו כשם שצרמה לבשרו ברגעים הקשים. הקור הכהה את חושיו וראייתו התערפלה, הוא ניסה להרים את רגלו בשנית ולצעוד צעד נוסף, "מאתיים שמונ–", החל בערפול, "מאתיים שמוני-" ניסה בשנית על אף הקור העז שהקפיא את עצמותיו ונשימתו, "מאתיים שמונ-, שמו- שמו-", הוא לא סיים את משפטו, גל קרח הציף את גרונו והוא נפל ארצה, אל האדמה הצחורה והטהורה שהקפיאה אותו עד לשד עצמותיו.

היה זה יום שני השמיים היו בהירים אך רוח קיצית קלילה דגדגה את צווארו, חיוך קט היה על פניו ופעימות לב נרגשות ליוו את צעדיו, הוא קרן והאיר פנים אל כל הנקרא בדרכו, יותר מן האור במגדלור שהופץ בחוף המזרחי, הוא היה המאושר באדם והוא צעד אל האור האמיתי, ביתו.
הוא חייך את חיוכו החדש ומשבב הלב אותו למד מבנו הינוקא וצעד בראש מורם על גבי השביל, ייתכן והיה עוצר בדרכו אילו היה מייחס חשיבות למבטי הצער והרחמים ששלחו אליו עוברים והשבים. רוב הסיכויים שהיה עוצר ושואל על שום מה העגמומיות, אבל עברו שעות רבות מדי מן הרגע בו הוא ראה לאחרונה את הלה וכבר הרגיש כאילו ליבו ריק ומרוקן, ייתכן והיה מתייחס לאינטואיציה בה ניחן ליבו עוד מימי ילדותו אילולא היה כה נלהב לשוב לביתו, לפתוח את הדלת ולראות את אישתו עומדת בוכייה כשידיה פרושות בתחנונים אל אנשים שחורי מדים וחובשי מסכות פלדה שקרעו את בנו מידיה העדינות.
ייתכן והיה מספיק לשלוף את שרביטו ולנטרל אותם מכוחם אילו היה ער למתרחש סביבו אך הוא עמד דומם על סף הבית והביט כעיוור על המתרחש סביבו: אישתו, שבנה נקרע מידיה בגסות בשעה שהיא מושלכת אל כיוון רגלי השולחן, את המלאך הקט בידי הרוע האכזר, את ניסיונותיה הכוזבים של אישתו למשוך בגלימת האפל ולהפיל אותו מרגליו בתקווה שזה ישמוט את התינוק לאדמה שתהיה בעבורו מקום מבטחים זמנים. אילו היה ער הוא היה מזנק על האיש ומפיל אותו על האדמה ומכה בו עד זוב דם בשל מעשיו כלפי משפחתו אבל הוא עמד בפתח והמשיך לבהות במתרחש כאילם.
וילונות הבית היו מוגפים ואלומות אור יחידה שפכה אור על המתרחש בחדר, על אישתו הנחושה שלא וויתרה על ילדה אפילו כשהאיש שחור המדים אחז בשערותיה והצמיד את שרביטו לצווארה, היא לא בכתה ולא התחננה, היא רק הביטה בריכוז ורחמים על זה שאיים עליה ושאל האם היא מוכנה להישאר רגועה ולהגיד מחדש את שושלת משפחתה, והיא, היא הנידה למורת רוחו את ראשה לשלילה ובחיוך עדין וממתיק סוד לחשה, "משפחת שייאר בעלת דם המוגלגים שילדה את הקוסם בו אתה אוחז כעת" חמתו של האיש בערה, סומק עז הציף את פניו הברורים והזועמים, אך היא נותרה שלווה.
"כיצד את מעזה, צואת מוגלגים חסרת ערך שכמוך, לעמוד מולי?! האינך למדת את הכבוד הראוי לקוסמים?" שאל בשאת נפש בשעה שבחן את פניה, חיוך עדין עיטר אותם ולחש את שמו ואת שם בנו, הוא הרגיש את אשר עומד לקרות, הוא ראה את צעדיה החרישיים כאשר היא נשכה את ידו ותפסה בניצב סכין החמאה שהיה לצד שולחנו, הוא לא הספיק לומר מילה, היא רצה אל זה שאחז בבנה וניסתה לפגוע בו אם הסכין אך החטיאה, הוא ראה את הקללה נשלחת לאוויר ופוגעת בקורבנה בשעה שבנו נחת לא רחוק מאימו חסרת רוח החיים.
הוא לא עשה דבר, הוא רק הביט בצמד האנשים שהרימו את בנו הבוכה ופנו אל היציאה, אחד מהם דחף אותו קלות וסינן דבר לא ברור בצירוף המילה שרביטים, הוא לא רץ אחריהם, הוא לא הוציא הגה מפיו, הוא פשוט עמד והביט על ביתו, עברה שעה, שעתיים, יממה, האור הפך לאפלה ולזריחה והוא נותר לעמוד על תילו מבלי לעשות דבר, עיניו נעצמו והחזירו אותו להווה.

כשפקח את עיניו שנים לאחר אותו היום, הרוח עדיין סערה והשתוללה בחשכה, הירח טרם עלה למרומים ושכבה לבנה, עדינה ודקה כיסתה את גופו, כשמיכת פוך של הורה אוהב ודואג. הוא הרגיש נינוח על האדמה הצחורה למשמע ניגוני הרוח עיניו נעצמו ונפקחו בעייפות, מתענגים על הרגע. לא, אסור לו. קול חד העיר את רוחו, אסור לו להסתמך על אימתני הטבע ולהניח לנפשו לשקוע בנדודי אוהבים, אסור לו. הנוסטלגיה נועדה רק לוותרנים, והוא, הוא כבר תקופה ארוכה לא וותרן, הוא חייב להשיג את מטרתו, את הכלי שישפוך אור חדש על הקסם.
גל שמחה הציף אותו כאשר חשב על כל העיתונים שתמונתו תתנוסס עליהם כשפניו מעוטרים בחיוכו ממתיק הסוד, סוד שתמיד נמלט מידיו ונפרש לכל עבר כנחשול המנסה להתפרץ על החוף, רברבנותו תמיד הייתה אבן נגף בחייו ומכשול שגזל ממנו את היקר לו.

עיניו נעצמו בשנית כשהרוח החלה את שירתה השנייה, הוא שקע בשינה חטופה מהירה.
בימים אחר אובדנו הוא נהג לצעוד כל לילה במחשבות על עיוורונו, כיצד הוא לא ראה את זה בא? כיצד הוא הניח להם לעשות את כל העולה על רוחם ולא עשה דבר? למה הוא לא צעק לעזרה? למה הוא דיבר על כך מלכתחילה? השמועה על כך שהאיש שאת שמו אסור להגות נאמרו בכל עבר, אך הוא לא עשה דבר. אולי הוא האמין בכך שמתוקף תפקידו הם יינצלו, הרי מי יחשוד בכך שהוא, הטהור, יינשא למישהי פשוטה, כמוהה, הרי הוא מודל החיקוי של רבים, ייתכן שזו הסיבה שבגללה הוא נותר בחיים, הוא הציל את חייו אבל לא את חייהם.
למה בכלל הוא זימר על כך? היה זה יום לפני המאורע המצער, מכרו משחר ימי ילדותם ביקר אותו במפתיע ושאל אותו על חייו, הוא היה כה להוט לקראת המפגש אם בנו עד שהוא לא הטיל כל מחשבה וכל חשד בנוגע למבקר החשוד שלא שמע ממנו עשור שהגיע במפתיע והתעניין בחייו, ייתכן ואילו היה ער היה מבין שדבר מה לא במקום ולא אומר דבר, אבל הוא סיפר על הפגישה שלו עם המוגלגית הנאה והפיקחית שמין הרגע הראשון כבשה את ליבו והפכה את חייו למאושרים.
האורח הנהן לאות הסכמה, לחש כמה מילות פרידה ומבלי לשאול או לומר דבר מה בנוגע לחייו, עזב, אפילו שלום לא אמר, אבל הוא לא הבחין בכך, הוא רק חיכה לרגע שלא יקרה, הוא רק חשב על החיוך שלא יראה, הוא חשב וחשב עד שלא הבחין באיש הנסער שנתקל בו ונס מהמקום מותיר אחריו מקל עתיק למראה, מתוקף סמכותו הוא הרים את המטה ובחן אותו, משקלו היה רב על עף מראו הקליל, עץ סמבוק, 15.5 ס"מ, לא נוח במיוחד אבל בעל עוצמה.
"אינסדיו", אמר ואש פרצה משרביטו, הוא מעולם לא הרגיש בעוצמה שכזו, עוצמה כה חזקה. הוא לא יכול היה לתארה במילים, הוא רק הרגיש בכוחה ורץ בחזרה למעבדתו, לאחר חיפושים ובדיקה הוא גילה שהשרביט שבידיו הוא שרביט הבכור, בין רגע הוא החל בניסויים ותהיות בתקווה לגלות את סוד הדורות.
הימים עברו להם והחודשים יחד איתם, האור הפך לחושך ואלומות האור היחידה הפכה לאפר. באותם הימים לא היה איש בכפר שלא ידע את סודו, הרי היה רברבן ונהג לזמר לפני רבים בנוגע לתגליותיו, וכך מצא אותו הנער אם השיער החיוור ולקח את שרביט הגורל הרחק מהישג ידיו של האיש האומלל.

זיכרונותיו צרבו את ליבו והשיבו להווה מאתיים שמונים וחמישה מיליון צעדים מאז אותו היום, הרוח עדיין יללה והקור עדיין שלט אבל הוא קם ממקומו וצעד.
כל אנשי העיירה בה הוא חי ידעו עליו, הוא היה בעל ביטחון עצמי רב אך קל אופי וחלש, ייתכן ואם היו רואים אותו כעת, צועד בכפור העז, היו שבים בהם ומביטים בו בתמיהה או מכחישים את הדבר בכל תוקף בליווי צחוק רם, הרי מיהו? לוחם? רחוק מכך, הוא היה לא יותר מאשר דג ריקק השוחה בקרב דגים חזקים ונושא את כליהם. הדמעות קפאו בעיניו אך הוא לא עצר, הוא שב לצעוד.
"מאתיים שמונים וחמש, מאתיים שמונים ושש," הוסיף בכוח, "מאתיים שמונ-"
"מאתיים שמונים ושבע אבל אתה לא תצעד צעד נוסף, יש בידך דבר ששייך לי," אמר לו קולו של האפל מבין הצללים.
"מי אתה?" שאל אותו חרש.
"אני? אני הוא זה שתר אחריך בצללים, יש בידך דבר ששייך לי, השב לי אותו, את השרביט," הוא לחשש, קולו דמה ללחישה של נחש, צמרמורת עברה בגופו ושירת הרוח הפכה ליללת שנאה חרישית.
"אינני יודע על מה אתה שח", אמר.
"יצרן שרביטים! חדל לשקר! אני יודע מי אתה ואני צריך את השרביט, תן לי אותו מיד ואולי הותיר אותך בחיים," אמר בזעם האפל.
"איחרת את המועד, הוא לא ברשותי, הוא נגנב ממני," ענה הוא בכנות.
"גרגורביץ'! פחדן בן פחדנים שתומכי שיתקו ביום בו גילו שאשתו מוגלגית, מבנך לא נותר דבר וכך גם לא יוותר ממך אם לא תיתן לי את השרביט בזה הרגע," אמר האפל.
"וולדמורט". הוא הבין, מילותיו היו חלושות, הפחד געש בליבו של גרגורביץ' וכך גם השנאה.
"אתה שיתקת אותי בשירת הגובלנים? האין תומכיך יכולים להלחם אם יוצר השרביטים בשרביטיהם? האם כאלה פחדנים הם שחוששים מפני כוחי שהיו צריכים לכשף אותי ולהפוך אותי לבובת חוטים כדי לבצע את זממם? רוצחים שפלים ותו לא! זה מה שאתה וחבריך!" צעק גרגורביץ'.
"נצור את לשונך!" איים וולדמורט.
"כיצד? הרי אינני נחש," ענה גרגורביץ' בלעג.
"הבא לי את השרביט מיד!"
"הוא לא בידי".
"קרושיו!" צעק וולדמורט ופגע בקורבנו, יצרן השרביטים נפל על הקרקע הקרה והתפתל מכאבים, הרצפה הטהורה שמתחתיו הוכתמה בדמו, האפל קרב אל טרפו, הרים את פניו של היצרן בעזרת סנטרו ותוך מבט עמוק בעיניו אמר "הב לי את השרביט!"
היצרן נאנח בכאבים, הכאב היה כה חד והקור היה כה עז עד שהיה לו קשה לדבר, הוא חזר על דבריו שוב ושוב עד שבקע קול מגרונו, לחישה צרודה וחלשה, "הוא נגנב ממני לפני שנים".
אדון האופל הביט בו בכעס, שנאה ניבטה בעיניו כאשר לחש "אני מאמין לך" וצעד אל האופק, יצרן השרביטים הרים את ראשו בתקווה שיוכל להגיע לשרביטו ולהמשיך בדרכו אך מבטו נתקל בצורת איש שלג לא רחוק ממנו, זיכרונו נדד אל העבר, ליום בו הוא איבד את היקר לו, רברבנותו לקחה ממנו הכול, בתחילה את אישתו, אחר את בנו וכעת את שרביט הבכור, ולבסוף, מילותיו לקחו ממנו את חייו.

שירת הגובלנים הדהדה שוב באוזניו והוא נזכר בפעם הראשונה בה בנו האהוב ראה שלג, הוא לא יכול היה שלא לחייך בליבו בזוכרו את המבט התמים והתמוה של בנו כשראה את פתיתי הקור הלבנים לראשונה ואת חיוכה של אישתו שהצטרפה אליהם בחיבוק אוהב המגונן על המלאך שבידיו שדמה למלאך שהיא יצרה על האדמה. הוא זכר את הנשיקה החטופה ביניהם ואת החיוך של בנו הקט שלווה בצחקוק קליל ועדין, הוא חייב לקום, הוא חייב לעשות זאת, הוא חייב לחיות בעבורם, הוא חייב למצוא את השרביט הזה כדי ליצור את הכלי שישיבם, הוא חייב, אך הוא לא הספיק לעשות מאומה משראה את הקללה האפלה נעה לכיוונו ומאירה את האפלה, הירח עלה למרומים, יום חדש החל ויצרן השרביטים לא יתעורר אליו לעולם.