חבר שגוי

רון אחז בפתח הדלת ונשם עמוק. הוא חייב לפתוח אותה, חייב לראות מה נמצא בתוכה. הוא שמע שמועות רבות על מחולל הזמן עתיק היומין שניתן היה לשוב באמצעותו לכל תקופה שהיא, אך עד לפני כמה ימים היה בטוח שהכל הוא רק בדיה. עד שהרמיוני הפטירה על כך דבר מה.

הוא זכר בבהירות כל מילה ומילה. היא שבה לביתם, נאנחת, ואמרה ששוב קוסם חסר מזל ניסה להשתמש בפריט קסום ומסווג השייך רשמית למשרד הקסמים. המזל היה שתפסו אותו משתמש בו לפני שנעלם, כך שהוא חזר למקומו הבטוח במחלקת המסתורין.

הוא זכר ששאל למה היא מתכוונת. הרי מה יכול להיעלם בעת השימוש? איזה מן פריט קסום זה? הוא היה מאז ומתמיד סקרן, במיוחד כשמשרד הקסמים הפך לתחום ההתמחות שלו כשהתמנה לתפקיד כה מכובד. ואיך הוא התמנה לתפקיד הזה? פרוטקציות, כמובן. הוא התמנה אליו כי הארי סידר שם כמה דברים..

הוא נשך את שפתיו, מתנער ממחשבותיו הארי הוא החבר הטוב ביותר שלו. אסור לו לחשוב עליו כאלה דברים.

אבל מצד שני – אם הארי חבר כל כך טוב, למה הוא נמצא שם עכשיו, אוחז בידית הדלת חזק כל כך עד שפרקה אצבעותיו הלבינו? למה הוא מלא בכל כך הרבה כעס כששם חברו עלה בראשו? ולמה הוא נמצא שם אם לא כדי לעולל משהו להארי?

הוא לא רצה להרע לו, לא באמת. את המחשבה הזו הוא הדחיק. אבל מה שהוא רצה עשוי לגרום לדברים להתרחש. הוא נאנח, חושב לעצמו שהדברים חייבים לקרות. תמיד הוא היה לא רצוי, אפילו דחוי. ללא הרמיוני הוא לא באמת ידע היכן הוא היה היום. הוא חייב לעשות את זה, לפחות בשבילה. גם היא סבלה מהאירועים הללו. הרי גם הארי לא תמיד היה מי שהוא היום. המילה "בוצדמית" הדהדה בראשו והזעם מילא אותו.

הוא לחץ על הידית בפרץ אומץ פתאומי, שנחלש מיד כשהבחין בתוכן החדר. זו הייתה קופסא קטנה מזכוכית, ובתוכה נח שעון חול מוזהב. סופות חול לא סערו בתוכו, בשונה משאר המחוללים, אלא הררי חול שהתקבצו בחלקו העליון וחמקו, גרגר גרגר, אל תוך המרווח הצר המחבר בין שני החלקים. רון ידע בפתאומיות שאלו הימים שנותרו לסיום חייו. נראה שהשעון כמו כיוון את עצמו לפני שרון נכנס לחדר.

הוא נאנח כשהתקרב אל השעון. לאחר מכן הוא כרע ברך, סוקר אותו באריכות. הוא יצטרך בקרוב לחזור למשרדו, ידע במעומעם, אך יופי השעון סחף אותו. ידו נשלחה אל השעון בעודו שורר בקהות חושים, עד שברק זעיר פגע בידו ועורר אותו מהטשטוש.

כמובן – המלכודות וההגנות. לא יניחו לשעון החול לשכב שם סתם כך.

הוא היה חייב לשוב אל העבר. הארי פשע כל כך הרבה. עד כמה שהתנצל, הוא ידע שזה לעולם לא ישתנה. מאלפוי רימה אותו. הוא גרם לו לשנוא את כל מעורבי הדם ועד לשנתו הרביעית הארי נשבה בקסמיו. מאז שהוא ביקש ממנו להיות ידידו הארי היה דבוק אליו לגמרי.

או לפחות עד שרון נחלץ לעזרתו והסביר לו את כל חומרת המצב. עד אז כל כך הרבה נרצחו על ידי וולדמורט, שמצא בהארי תומך. כמעט כל אחיו מתו, פרט לפרד, ג'יני וביל. הכאב מחץ אותו במשך כל כך הרבה זמן, עד שנשבע שאם היה יכול לעשות משהו הוא היה עושה אותו. והנה ההזדמנות הגיעה.

הוא ביטל את הכישופים במהירות, משתמש בסמכותו כהגנה מלאה. הדברים היו פשוטים כל כך, פשוטים הרבה יותר מהחשש להשתמש במכשיר הזה.

אך הוא היה חייב לעשות זאת עבור כל רעיו וחבריו שנרצחו במלחמה הארורה. כמעט כל תושבי אנגליה, בין אם מוגלגים, סקיבים או קוסמים. המצב הידרדר כל כך אז... הוא לא הצליח להבין מדוע אף אחד לא עשה את המעשה הזה לפניו.

הוא אחז בשעון, מביט בגרגרים שהחלו לעלות בחזרה למעלה כתגובה למגעו, שמשיבים את שנותיו אל תוך החלל העליון. עורו עקצץ והוא ידע שהשעון מוכן ומחכה לפקודתו.
הוא זכר את דברי הרמיוני. הם תפסו מישהו לפני שהשתמש בשעון החול, כך שככל הנראה קיימת שמירה אנושית באזור משכנו כל הזמן. אין לו הרבה זמן. הוא נאנח כשמלמל את התאריך ועצם את עיניו, נותן לקסם לסחוף אותו אל ילדותו המוקדמת. הוא צריך למגר את התופעה מהתחלה. רצוי מהרגע בו הארי נחשף אל עולם הקוסמים.

הוא לא ייתן להארי – גם אם למד לחבב אותו – להרוס את כל המבצרים שהקים סביבו. הוא לא ייתן להארי להרוס הכל רק כי חשב שדראקו מאלפוי יהיה החבר הטוב ביותר הפוטנציאלי.