מחשבות אחרונות

בזמן שהוא ישב עם פורשיה- הסטייליסטית שלו- הוא ראה את השפתיים שלה זזות, מעודדות ועם זאת מפחידות אותו עוד יותר. עם כל שנייה שעוברת הוא היה יכול להרגיש יותר ויותר כמה זה מוחשי. הכל הרגיש כמו חלום, הוא צף ואז שוקע, למעלה ולמטה התהפכו, כל החדר ריצד אל מול עיניו, נוצץ באור שמש למרות שלא הייתה שם שמש. הוא חש במעורפל שהיא הכריחה אותו לשתות מים. הוא לא הצליח לדבר. הוא לא רצה להיות שם. הוא רצה החוצה, לצאת, לברוח רחוק מכאן ולעולם לא לחזור, הוא רצה להעלם, להתפוגג אל תוך הריק השחור שחיכה תמיד בסוף החיים. הוא רקע ברגליו, ניער את ראשו וניסה לנתק את עצמו מהגוף שלו, לרחף הלאה מכאן, במורד הזרם, ואל הים. ואז הוא חשב שגם היא שם, יושבת בתא בדיוק כמו זה, יפיפייה, כמו תמיד. הוא דמיין איך תראה בבגדים האלה. ואז חשב על הזירה. שממה קפואה אולי, או מדבר? חורשה או יער? מישורי או הררי? הוא לא יכול לדעת. אולי יש שם מערות ואולי נחלים ומדרונות? הכל רק ניחושים באפלה, גישושים של אנשים נואשים לדעת את האמת, כשזה לא משנה בכלל. הוא לא תכנן להמשיך לחיות. התוכנית היחידה שהייתה בראשו היא להגן עליה. להגן על קטניס. שהיא תחייה והוא ימות, לא היה לו אכפת. ואז הכרוז הכריז שהגיעה השעה. הזמן. פורשיה עזרה לו לעלות למשטח המתכת העגול והם אמרו דברי פרדה. הוא רצה לבכות, הוא הרגיש צורך לבכות, אבל הוא לא בכה. אפילו לא דמעה אחת קטנה לא הזיל על חייו. את חייו שלו לא יכול היה לבכות. הם לא היו עוד חייו שלו, לא הייתה לו בעלות עליהם, הוא היה רק כלי בידיים של מישהו אחר. הקפיטול. הוא שנא את זה, ולכן היה נואש למות. הוא לא רצה בחיים שלא היו שלו. הגליל נסגר בקול נקישה רך. היו לו כל כך הרבה שאלות. האם למות זה כואב? ומה יקרה לקטניס? הוא קיווה שתנצח, אבל הוא לא יוכל להיות שם בשבילה. בשעה שהגליל עלה חלפו בראשו של פיטה כל כך הרבה מחשבות, אך הוא חשב שהן יהיו מחשבותיו האחרונות.

הוא טעה.