אולי בכל זאת אפשר לסלוח

"הארי וג'יני פוטר היקרים," החל הארי לקרוא את המכתב שבידו.
"מה זה?" שאלה ג'יני.
הארי רפרף מעט במכתב ולאחר כמה שניות הביט בה ואמר: "זו הזמנה לחתונה".
"חתונה?" שאלה ג'יני וחיוך עלה על פניה. היא אהבה חתונות כמעט כמו שאהבה את בעלה. "של מי החתונה?" התעניינה.
"נשמח לראותכם, דראקו ופנסי" קרא הארי את השורה האחרונה במכתב.
"אז בסוף הוא תפס שכל ועזב את אסטוריה, אני מבינה" אמרה ג'יני להארי, בניסיון לפתח שיחה רכילות. 
"כן" מלמל הארי שלא מצא כל עניין בנושא.
"אתה רוצה ללכת?" שאלה ג'יני.
"לא הלכתי לחתונה הקודמת. אני מניח שהגיע הזמן להתבגר ולעבור הלאה" השיב הארי.
"וזה אומר?"
"שאני צריך ללכת" אמר הארי והניח את המכתב על שולחן העץ שעמד לצידו.

יום החתונה הגיע, וכמו שהארי הבטיח, הוא וג'יני הופיעו באולם בבגדים חגיגיים, מחייכים ולוחצים ידיים עם חבריהם הוויתיקים.
"הארי!" נשמעה קריאה מרחוק. "אני שמח שבאת".
הארי הסתובב לאחור לראות מי עומד מאחורי הקול. "היי, דראקו. מזל טוב" אמר הארי.
"תודה" אמר דראקו. הוא היה לבוש בחליפת חתן שחורה ומחוייטת, נעליים שחורות, ושערו הבלונדיני נשאר חלק, מבריק ומסורק לצד גם אחרי כל השנים שעברו. 
"דראקו, אני הולכת רגע לדבר עם בעל המקום" נשמע קולה של פנסי. "הו, היי הארי, ג'יני" מיהרה להוסיף כשראתה את האורחים החדשים.
"היי, פנסי" אמר הארי ולחץ את ידה.
"ביי, מאמי" אמר דראקו, נישק את ארוסתו ושיחרר אותה לדרכה.
"אני שמחה שבסוף עשית את הדבר הנכון" אמרה ג'יני לדראקו. "היא ללא ספק מה שאתה צריך".
"כן" מלמל דראקו. "הארי?"
"כן?" השיב שחור השיער.
"יש לך כמה דקות בשבילי?" שאל דראקו.
"בטח. זה הערב שלך" אמר הארי בחיוך.
דראקו חייך. "בוא החוצה, למקום שקט יותר" אמר והוליך אחריו את הארי החוצה.

"שב" אמר דראקו כשיצאו והצביע על ספסל שעמד לידם.
"אז... מה רצית?" שאל הארי, שלא כל כך הרגיש בנוח עם הסיטואציה הזו. 
מאז שהמלחמה הסתיימה והשניים סיימו ללמוד בהוגוורטס, דאג הארי לנתק כל קשר אפשרי עם דראקו מאלפוי. כשהזמין אותו לחתונתו הראשונה, הארי זרק את המכתב בלי היסוס. הוא מעולם לא חשב שיגיע הרגע שבו ישב בחתונתו השנייה של דראקו וידבר איתו בפרטיות. למעשה, הוא מעולם לא רצה זאת. לא בגלל שהוא נוטר טינה, אלא בגלל שהוא מפחד.
"תראה," החל דראקו לומר. "עבר הרבה זמן מאז המלחמה והוגוורטס והכל, אז חשבתי שאולי נוכל לשים את הכל מאחורינו" המשיך את משפטו.
זה קורה. השיחה הזאת שהארי קיווה שלא תיקרה לעולם, מתקיימת ממש עכשיו, ולהארי אין שום דבר לעשות בנידון.
"אממ" מלמל הארי.
"אני יודע שעשיתי לך דברים איומים, ואני לא מצפה שתשכח לי את זה" המשיך דראקו את דבריו. "אבל אני באמת מקווה שבאיזשהו מקום אתה מסוגל לסלוח לי".
"מקום לסלוח?" שאל הארי.
המחשבה הזאת של לסלוח לדראקו על כל מה שעשה לו הייתה קשה. מצד שני, זו הסיבה שבגללה בא לחתונה, כדי להתבגר, לעבור הלאה.
"שוב, אני לא מצפה שתכח לי את הכל. זה יהיה לגיטימי לגמרי אם עמוק בפנים אתה עדיין תכעס עליי. אני רק אומר שאולי בכל זאת נוכל להיות ידידים. לפתוח דף חדש" המשיך דראקו לנסות בנואשות.
"עשית דברים שקשה לסלוח עליהם. לי, לחברים שלי וכמעט לכל מה ומי שאני אוהב" החל הארי לומר. "אבל אתה צודק שעבר הרבה זמן מאז. כל השנים האלה הייתי עסוק בלכעוס עלייך, ואני עדיין כועס עלייך".
"אני באמת מצטער. אני יודע שאני הייתי לא בסדר" קטע אותו דראקו באמצע.
"אבל התבגרתי" המשיך הארי בדבריו, לא מייחס חשיבות להתנצלותו של דראקו. "אני מאמין שבאיזשהו מקום, אולי בכל זאת אפשר לסלוח".
"אז דף חדש?" שאל דראקו.
"דף חדש" ענה הארי והושיט את ידו ללחיצה.
הוא סלח, אבל לא באמת סלח. הוא כעס, אבל לא באמת כעס. הוא שכח, אבל לא באמת שכח. חלק אחד אמר לו לנטור טינה, לעולם לא לסלוח. אבל חלק אחר שבו הצליח למצוא לזה מקום. חלק אחר שבו הבין. הוא הבין למרות הכל, אולי בכל זאת אפשר לסלוח.