הסוד שאסור להתגלות

הפרולוג יסופר מנקודת המבט של הארי ^^

אני יודעת שהפאנפיק מדורג R, אבל בינתיים זה לא יהיה כך, ולפעמים הדירוג ישתנה :>

כשהוא ישתנה- אני אזהיר בתחילת הפרק D:

תיהנו בקריאה!

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

זו הייתה שעת ערב מוקדמת יחסית. חיכיתי להרמיוני, רון וסטפני במועדון כדי שנוכל ללכת אל ארוחת הערב ביחד. לא עבר זמן רב עד שרון ירד אל המועדון, והרמיוני ירדה כמה רגעים אחריו עם ספר שיקויים בידה.
"הרמיוני, איפה סטפני?" הבטתי בה בבלבול. תמיד הייתי רגיל שסטפני יורדת איתה, או אפילו מלפניה.
"חשבתי שהיא כבר כאן אתכם כאן, כי היא לא הייתה בחדר." היא השיבה לי במבט מבולבל. דאגה הציפה אותי.
"היא בטח כבר באולם עם פרד וג'ורג', חבר. אתה לא צריך לדאוג." רון ניסה להרגיע אותי.
הוא הצליח במקצת, אך המשכתי לדאוג. בכל זאת, סטפני היא אחותי. זה נורמלי שאני אדאג לה.
הנהנתי מעט לעברו. כמעט מיד יצאנו אל האולם. כעבור כמה דקות - שבהן אני ורון דיברנו על קווידיץ' והרמיוני קראה בספרה - הגענו אל האולם. שמנו לב בשניות אל פרד וג'ורג', לפי קולות הצחוק הרמים; אך סטפני לא הייתה איתם.
'היא בטח במדשאות.' חשבתי לעצמי, אך חששות עלו בי. התיישבתי עם רון והרמיוני באמצע שולחן גריפינדור, אך בקושי אכלתי. מבטי היה נעוץ בדלתות האולם. הזמן עבר לאט; יותר מידי לאט, לטעמי. שנייה אחר שנייה, דקה אחר דקה.
אך סטפני עדיין לא הגיעה. מחשבות מלאות דאגה מילאו את ראשי.
'איפה היא יכולה להיות? מה אם קרה לה משהו? מה אם היא נפצעה?!' חשבתי שלחץ, אך הכרחתי את עצמי להירגע. 'היא בטח בסדר. היא יודעת לדאוג לעצמה.'
למרות שיחסית הייתי רגוע, עדיין לא הייתי בטוח איפה סטפני ולמה היא מתעכבת כל כך הרבה זמן. הזמן המשיך לעבור באיטיות; אך לבסוף, לאחר כעשרים דקות, סטפני נכנסה. הרגשתי כאילו ירדה אבן מליבי.
היא התקדמה אל השולחן והתיישבה לצידי. שמתי לב אל כתם סגלגל-כחלכל על צווארה. כיווצתי את גבותיי בבלבול. זה נראה מעט כמו מכה, אבל היה בזה משהו משונה.
"סטפ, מה יש לך על הצוואר?" שאלתי אותה בבלבול.
"למה אתה מתכוון, הארי?" היא השיבה לי מבט מבולבל במקצת.
"יש לך סוג של כתם על הצוואר. ממה זה? נפלת?" שאלתי אותה בדאגה.
"הו, זה... זה כלום, הארי. עפתי במגרש כדי לנקות קצת את הראש, ונפלתי מהמטאטא שלי. זה הכל." היא אמרה, אך משהו בקולה היה משונה.
"את בסדר? את לא שברת משהו, נכון? את צריכה ללכת אל המרפאה?" שאלתי בלחץ קל.
"אני בסדר, הארי. באמת." היא חייכה אליי במבט מרגיע ורך שתמיד גרם לי לשמוח מעט.
"אתה יודע שצריך יותר מנפילה כדי לפגוע בי באיזו דרך, נכון?" היא הוסיפה בצחקוק.
"את מודעת לזה שאת מעט מעצבנת?" הרמתי גבה, מגחך.
"רק מעט? זה ממש מעליב, הארי." היא חייכה בשעשוע, פורעת את שערי בחיבה.
הבטתי בה בגיחוך. "תתמודדי. אבל עכשיו; תתחילי לאכול. את עוד שנייה נעלמת לי."
"הארי, אני לא עד כדי כך רזה." היא גלגלה את עיניה.
"כן, את כן. עכשיו תאכלי או שאני אאכיל אותך בעצמי." גיחכתי, פורע את שערה בחיבה.
"אתה התאום הכי מעצבן בעולם. אתה מודע לזה?" היא חייכה אליי בשעשוע.
"את עדיין אוהבת אותי, לא משנה מה." חייכתי בניצחון.
"כי אני מחוייבת לזה, אתה האח התאום שלי." היא גיחכה.
"אוקיי, אאוץ'. זה בכלל לא כאב." אמרתי בציניות.
היא רק צחקקה, מתחילה לאכול. נאנחתי בשקט לעצמי עם חיוך קטן, ממשיך לאכול.

לא ממש הייתי מרוכז, לכן היה משהו שבכלל לא שמתי אליו; מאלפוי - שגם הוא הגיע רק עכשיו - ששלח מידי פעם מבטים ערמומיים אל סטפני.

 ~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

מצטערת שהפרולוג קצר, אבל זה הפרולוג, הוא אמור להיות די קצר (;

אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה יותר מעניין וארוך, אבל עד הפעם הבאה:

ת ג י ב ו !