אף פעם לא הייתי גלגל שלישי.
לא יכולתי להיות.
היינו חבורה של ארבעה אבל בכל זאת הרגשתי מיותר, מזוהם.
סימנו אותי, דאגו שאדע זאת.
הטבע ידע זאת גם כן.
לא הייתי דבר מלבד עכבוש, יצור ביבים מגעיל ודוחה שאף אחד לא רוצה להסתובב לידו.
לא הצלחתי להסתתר מאף אחד.
מצד שני, גם לא רציתי להישאר לבד.
רציתי כוח, הגנה, אולי גם קצת קבלה והבנה.
כשכבר לא יכולתי להילחם בזה יותר, ויתרתי.
קיבלתי משימה. היא הייתה פשוטה כ"כ.
שני הצדדים סמכו עליי.
צד אחד הפקיד בידי את חייו.
הופעל עליי לחץ מכל הכיוונים.
גלגל פשוט כמוני לא היה יכול לעמוד בלחץ כזה.
ויתרתי פעם נוספת, נשברתי, ביצעתי, פגעתי, ניתן לומר רצחתי.
ביצוע המשימה הפך אותי לגלגל שבור.
כבר לא מיותר, אלא אחד שהורס, מקלקל ופוגע בכולם.
הדברים שקרו בעקבות ביצוע המשימה היו כולם באשמתי.
נאלצתי להסתתר, לקבל עליי את העונש שהגיע לי.
הו, ועיניה עוד רודפות אותי.
גם במותה.
הן חוזרות אליי כל יום, כל לילה.
אף פעם לא האמנתי בגלגול נשמות, אבל עכשיו איני בטוח.
וכשהעיניים ההאלו הסתכלו עליי, ירוקות כנחש אך מאירות ומחממות כמו יום שמשי ורגוע,
הרגשתי כאילו חזרתי להיותר רק מיותר.
לא שבור יותר.
אך עיניים אלו היו מוקפות במסגרת קשוחה.
פנים שלעולם לא ייסלחו לי.
פנים שלעולם לא אשכח.
פנים שאני חב להם את חיי.
מסגרת העיניים ידעה בדיוק כיצד לנהוג עם מסומנים כמוני.
אבל אז, בדיוק רגע אחרי שכבר קיבלתי עליי את גזר דיני,
כשכבר השלמתי עם הסוף הקרב ובא,
אז, הו אז, העיניים התרככו, ויתרו, שחררו.
ניצלתי הזדמנות.
ברחתי.
חזרתי להיות מסומן, מלוכלך, יצור ביבים פעם נוספת.
אך נשארתי חייב לעיניים ולמסגרת סביבם, חוב שלא הייתי בטוח שביכולתי לפרוע.
חוב, שאוכל להחזיר ככל הנראה רק במוות.
|