הכלנית

´´לא!´´

הוא רץ בכוכותיו האחרונים, יודע שיקריב את עצמו למשימה הזאת, אך הוא חייב לעשותה.

רגליו כבר איבדו תחושה, וכל גופו צעק לט לעצור לנוח.

אך הוא ידע השוא חייב להמשיך לרוץ,לא רק בשבילו, גם בשביל לאה.

לאה, עכשיו כשהוא נזכר בכל מה שקרה, הוא עוד יותר נחוש לרוץ ולא לעצור.

היה אז אביב, ה1 באפריל.

באותו יום לאה והוא הלכו בשדה הרחב, הגדול, והם הרגישו חפשיים לגמרי, לאה כתפה פרחים שונים, , איריסים, רקפות וגם כלניות.

אחרי שהיא כתפה את הכלנית ההיא הגיעו אנשים.

האנשים האלה לקחו את לאה, והזריקו לה משהו ביד, הם אמרו משהו בשפה מוזרה ועזבו אותה, סתם ככה,היא התעלפה.

מאז היא אינה אותה לאה, ורק לא מזמן הוא גילה את סודה.

עכשיו, הוא רץ אליה, כי בידו התרופההאפשרית, ידיו מלאות בדם, שיניו נוקשות והוא רץ כבר יותר מיומיים, אך הוא נחוש להביא ללאה את התרופה האפשרית לזה.

הוא הגיע לקצה הצוק ונפל למרגלותיו, בקושי היה אפשר לזהות את הנערה ששוכבת שם, הנערה שקרובה כל כך למוות, לאה.

היא היתה חבולה כולה, ידיה רעדו כאשר היא אמרה, ´אתה, זה בסדר´, ´אל תמותי´ הוא אמר לה בחזרה, ´מאוחר מידי´ היא .

ענתה לא והרחיקה את ידו עם התרופה האפשרית.

התרופה האפשרית למה שהשטלת עליה, למה שגרמה היא, הכלנית.

וכך היא נפטרה, בידיו של מי שעבר ימים ויבשות בשביל להשיג את התרופה, שלמרבה הצער, היתה מתחת לאפו.

הוא שמט את מה שהחזיק בידו.

על בטנה של הנערה נפל פרח אדום- כלנית.

אחרי שנחת, הופיע בשמים אותו פרח, והוא צחק, צחק.

זה לא הסוף ידידי, הוא אמר לנער ההוא, שכל כך אהב את הנערה המתה ששכבה לרגליו, זה לא הסוף...

אני יודעת שזה יותר עצוב ממפחיד, אבל זה מה שיצא לי