מארב במוזיאון

ג'ון נשען על הקיר,מעשן סיגריה ומביט על התצוגות.

"הכל פה מעניין וזה,אבל לא באנו לכאן כדי להסתובב,באנו לכאן כדי לשמור!"הוא חשב לעצמו,בעוד הסיגריה כלתה במהירות.

"ג'ון!בוא הנה!אני חושב שאני שומע רחשים!"הוא שמע את קולו של בן,השותף שלו.

ג'ון ניגש אל המקום בו עמד בן,עם אקדח ביד.

"מה אתה אומר שטויות,אין פה אף א..."אמר ג'ון כשלפתע נקטעו דבריו על ידי טראח! גדול.

הם רצו אל החלון שממנו נשמע הרעש,הם הספיקו לראות עשרה אנשים לבושי שחורים עד שנשמעה יריה.

ג'ון החוויר כשראה את בן מתמוטט על הרצפה,כשהאקדח שלו נופל מידו הפשוטה.

הוא לחש לו באוזן:"בן?הכל טוב?"הוא המשיך כשראה שבן לא משיב לו.

"הוא מת,המפגרים האלה הרגו אותו!אני אהרוג אותם!"הוא צעק בזעם ומיהר אחרי הפולשים,משאיר את בן,שהיה החבר הכי טוב שלו מהילדות,שכוב במסדרון,מת לגמרי.

הוא עבר ליד תצוגת חרבות וחטף אחת,הוא רץ אל הפולשים ובצעקה חתך לשניים מהם את האקדחים.

הפולשים הסתובבו אליו בבהלה וחטפו גם הם חרבות מהתצוגה,כשהם רצים ומשלחים אותן לפניהם,בעוד האחרים חוטפים נשקים מהתצוגות האחרות.

ג'ון הפיל לאחד את החרב ותקע לו את שלו בבטן היריב.

בעוד זה קורס,הוא פנה אל השני,שמסיבה לא ברורה,חבש כובע כמו של רובין הוד וכיוון לעברו את קשתו:"אתה לעולם לא תצליח לנצח אותי,אני הוא רובין הו..."אבל הפסיק כשג'ון נעץ בו את חרבו.

ג'ון פנה אל האחרים ונתקל בשני קשתות מימי הבינים שהופנו לעברו.

הוא חטף קשת אחת מידו של הפולש המופתע ורץ אל בין התצוגות.

"איפה הוא?,"שאל אחד מהפולשים את חברו"כשאני אתפוס אותו אני אחסל אות..."והפסיק לדבר כשקרס,שחץ נעוץ בגבו.

  ג'ון פנה אל השני,שעמד כעת על רגליו,כשבידו רובה מתקופת נפוליאון.

ג'ון לקח חרב מתצוגה יפנית,אך התחרט באומרו:"חרב זה לא מגניב,נונצ'קו זה מגניב!"ולקח נונצ'קו ליד.

הוא עשה תרגילים עם הנשק עד שזה פגע לו ברגליו.

"אני מתחרט,חרב זה גם מגניב"אמר כשהוא גם מיילל מכאב וגם מתחמק מיריותיו של היריב.

הוא הפיל לו את הרובה בעזרת החרב והבריח אותו מהאולם,בעוד הוא דוקר עוד פולש,פגעה יריה בקיר סנטימטר ליד ג'ון.

ג'ון קפא והסתובב לאחור,שם הוא ראה את מי שהרג מקודם עם החץ,או מי שהוא חשב שהרג מקודם עם החץ,עם הרובה שג'ון הפיל.

ג'ון התחמק מהיריות שהפולש ירה עליו,דקר אותו בלבו ורץ אחרי הפולש שברח.

כשהגיע הוא ראה את ששת הפולשים שנשארו,שהם לבושים בשריונות יווניים וחמושים בכידונים רצים אליו ומקיפים אותו.

הוא חמק ברגע האחרון מהם וצפה בהם מתנגשים אחד בשני בגמלוניות.

הוא ראה את השניים ששרדו מההתנגשות קמים,ומתחילים לרוץ אחריו בצעקות.

הוא רץ במהירות כשהשניים רודפים אחריו,הוא סטה במהירות לפני קיר,ונעצר בעוד הרודפים שלו נתקעו עם הכידונים בקיר.

"זה לא פיר!לך אין שריון יווני!"ילל אחד מהפולשים בעוד הוא מנסה לחלץ את הכידון שלו מהקיר.

לבסוף הם הורידו את השריונות,לקחו חרבות פיראטים ורצו אחרי ג'ון,שברח ברגע שראה אותם משתחררים.

הם רצו עד לספינת פיראטים גדולה שניצבה באולם ענקי.

ג'ון שלף את חרבו אליהם ואמר:"אררר!אין לכם סיכוי,דגיגים עלובים!"כשהוא מחקה סגנון של שודד ים.

הם התחילו להסתייף במהירות,ג'ון בעט אחד מהספינה אל הרצפה,וצפה בו נופל ושובר את המפרקת.

אותו גורל ארע גם לשני,שצרח בעוד הוא נופל במהירות לרצפה.

ג'ון הסתכל עליהם ואמר בזדוניות:"יש רק עוד דבר אחד לעשות!"

ג'ון יצא מהמוזיאון,קצת בעצב וקצת בשמחה,הוא קבר את בן,החבר שלו שנהרג והספיד אותו בראש מורכן.

הוא גיחך לעצמו שנזכר מה עשה לפולשים,הוא צייר להם בטוש שחור על המצח את הכיתוב "לוזרים"באות L גדולה.

הוא כבר דמיין לעצמו מה הוא יגיד למפקד המשטרה,שמינה אותו ואת בן למשימה הזאת.

הוא הלך לו בעצב כשבמוחו הוא נזכר בתמונה שבה בן נופל מהיריה שירה אחד הפולשים.

תגובות?