היא בוצדמית. אבל אני אוהב אותה.

לילי...

אני אל יודע מאיפה להתחיל...

כנראה, מן הסתם, שמההתחלה.

מאותם ימים שהיינו קטנים, שסיפרתי לך על הגוורטס ותיכננו את העתיד לשנו שם...

מאותם ימים שגרתי בהשמך הרחוב, והיינו מדברים שעות על גבי שעות ביחד...

מאום הימים שהיינו חברים הכי טובים...

אוי, לילי, כמה אני מתגעגע לתקופה הזאת.

אחר כך קיבלת את המכתב להוגוורטס.

הדבר הראשון שעשית היה לספר לי, ולשתף איתי חוויות.

דיברנו, ותיכננו, והתרגשנו ביחד...

סיפרת לי על אחותך, על זה שהיא מקנאה בך...

אני הייתי הכתף שבכית עליה, אני הייתי החומה המגינה שלך...

ואת, לילי, היית בשבילי הכל.

אני זוכר שהגענו לבית הספר.

את מוינת לגריפינדור, ואני לסלית'רין.

מפה לשם זה התגלגל, והתחלתי לעסוק באמנויות האופל.

זה סיקרן אותי, ריתק אותי... אבל הרחיק אותך ממני.

עם הזמן הבנתי שזאת הייתה טעות, אבל היה מאוחר מדי על מנת לתקן זאת.

אני זוכר את ג'יימס...

שוויצר קטן ומטופש, שהקניט את כולם.

ובמיוחד אותי.

איך אפשר להאשים אותו?

ילד קטן ומסכן עם שיער קטן שמנוני, בגדים קרועים, ואף גדול...

הוא לא טרח להסתכל על האופי שלי.

על מה שבפנים.

אבל את הגנת עליי.

אוי, לילי שלי... את הגנת עליי.

את התעמתת מול ג'יימס, והפנית את גבך אליו בכל פעם מחדש.

ואת התבגרתי, ואת התבגרת איתי.

בכל פעם שראיתי אותך במסדרון ליבי פעם מהר יותר, שלא כדרכו הרגילה.

וג'יימס התאהב בך גם... הוא הזמין אותך לצאת פעם אחר פעם, ואת סירבת...

ובכל פעם שסירבת, ליבי פעם מהר יותר, והבטחתי לעצמי שעכשיו אני אזמין אותך..

אך לא העזתי.

חשבתי שלילד כמוני, שבא ממשפחה כל כך עניה, ששיערו שמנוני, בגדיו קרועים ואפו גדול אין סיכוי מול ג'יימס פוטר.

ועד היום אני אל יודע מה היית אומרת אם הייתי מזמין אותך.

וכנראה שלעולם לא אדע.

ואז, באחד הימים, עשיתי את טעות חיי...

ג'יימס הזה, הוא הציק לי שוב...

ואת הגנת עליי. ניסית לעצור אותו.

אבל האו המשיך, והמשיך, ואת לא הצלחת...

אז אני, פגוע ומושפל, קראתי לך בוצדמית.

זה היה ברגע, וכל יום מאז אני מתחרט על זה...

את דיברת איתי כמה פעמים, ומשם זה הפסיק.

את לא רצית להיות חברה שלי יותר.

ואת.. את שברת את ליבי...

את הרסת אותי מבפנים...

אבל הכי גרוע היה בשנה השביעית.

לאחר שניסיתי להסביר את עצמי שוב ושוב, אבל לא הסכמת, כבר יוכלתי לקבל את זה...

אולי אפילו להמשיך הלאה בחיי...

אבל אז את התחלת לצאת עם ה.. עם הפוטר הזה.

זה היה נוראי.

כל הכעס שהיה עצור בי כלפי הפוטר הזה התעצם עוד יותר, ולא ידעתי מה לעשות.

אני כותב את המכתב הזה עשר שנים אחרי.

את וג'יימס כבר נשואים...

ואני?

נשארתי שום כלום, עם שיער שמנוני, בגדים קרועים ואף גדול.

ואני מתחנן שתסלחי לי...

בבקשה...

שלך,

סוורוס סנייפ.

----------

מכתב זה נמצא בכיסו של סוורוס סנייפ כשהובא למנוחות לאחר הקרב על הוגורטס.

הארי נשלח להביא אותו ממקום מותו, וכשנשא אותו, המכתב נפל.

הארי קרא בדמעות את המכתב, והסתיר אותו בשמך כל חייו.

וזה סופו של הסיפור.