מלכה (קווין) לב

כיכר מאנוס-פייר שבלונדון הייתה כיכר עשירה ויפהפייה, במרכז רחוב מאנוס-פייר הגדול והיפה.

הכיכר הייתה שקטה באותו יום, שהרי הייתה זאת שעת בין ערביים. 

שום דבר לא הפר את הדממה, עד ש... ילדה בת עשר או אחת-עשרה הופיעה מעבר לעיקול. לילדה היו שיערות בצבע כתום-עמוק, ועיניים חומות-ירוקות, מעט מלוכסנות. הייתה על פניה הבעה מודאגת ומהורהרת. הילדה לבשה מכנסי ג'ינס פשוטים וחולצת טריקו צהובה, ונעלה נעלי-ספורט. על גבה היה תלוי תרמיל קטן, שנראה כבד מאוד. אנשים בודאי היו חושבים שהילדה הזאת יפה מאוד, אלמלא ידעו, כמו שידעו בני כיתתה, שהילדה הזאת היא חנונית מושלמת (על אף שלא נראתה כזאת). שמה של הילדה היה ליב ברודג'ן, ובקיצור - לב.

לפתע הפרה את השקט הישנוני שבכיכר מאנוס-פייר ילדה נוספת, ושתי הבנות היו שונות בתכלית השינוי.

הילדה הנוספת לבשה ג'ינס לבנים בגזרת ברכיים-קרועות, על פי צו האופנה, חולצת בטן ארוגה מחוטי משי בצבעים מדורגים של כחול, וז'אקט עור לבן. הילדה הנוספת נעלה מגפי פרווה לבנות גם הן, ושיערותיה - בצבע זהב-לבן מנצנץ - היו אסופות בתסרוקת אופנתית. היא הייתה גם כן יפה מאוד, בעיני הטורקיז שלה ובגדיה האופנתיים. שמה של הילדה השנייה היה קריסטין ווילה יאנה ניסוס, ובקיצור - קווין. קריסטין הייתה הילדה הכי מקובלת בשכבה.

קריסטין הביטה אל ליב בפנים מרוכזות. קריסטין לא הייתה אדם רע, אבל היה לה נוהג לביקורתיות. היא הביטה בהרמת גבה על בגדיה המיושנים של ליב, ונאנחה. קריסטין ידעה לזהות מישהי יפה כשהיא ראתה אחת כזאת. ליב הייתה ילדה יפה מאוד, אבל היא לא התאמצה בכדי להראות זאת. קריסטין כבר יכלה לדמיין את ליב לבושה בבגדים אופנתיים יותר, חולצה בצבע של שיערותיה ומכנסי ג'ינס כהים, שיער מפוזר וכמה תכשיטים... קריסטין חשבה על ליב כל יום לימודים, בעצם. כי היא וליב גרו באותו רחוב.

באותו רגע, ליב נעצרה. כנראה חשה במישהו מאחוריה, כיוון שהסתובבה והביטה בקריסטין בקרירות. 

"שלום", אמרה קריסטין, וחייכה. ליב החזירה לה מבט קריר. "מה אתה רוצה?" שאלה. קריסטין מצמצה. "טוב, האמת היא שהייתי רוצה קצת יותר להכיר אותך-" היא פתחה, אבל ליב קטעה אותה: "אני מכירה אותך, ניסוס. את פועלת רק אם יצא לך מזה משהו. אז מה תכננת? יש איזה בן שאת צריכה אותי כדי להשיג אותו?" שאלה ליב ישירות.

קריסטין הביטה בליב, המומה, לא יודעת מה לענות. האם באמת כך רואות אותה הבנות הפחות מקובלות? ואולי גם הבנות המקובלות רואות אותה כך? ומה אם חברותיה הטובות ביותר - גם הן חושבות כמו ליב ברודג'ן?

"אני בסך הכל רציתי לומר שלום..." לחשה קריסטין, נאבקת בדמעותיה, אך זה לא שינה. 

ליב קפאה במקומה, והביטה על משהו מאחורי כתפה של קריסטין, שהסתובבה מיד והחניקה צווחת פחד.

מולן עמד מישהו ענק, שקריסטין לא הצליחה להבין מה הוא. היה לו עור ירוק-זבל, רגליים בעובי של גזע עץ, עיניים זעירות ומטומטמות וראש קטן מדי על גופו האדיר, המכוסה רק איזור חלציים מטונף. היצור הירוק נהם, וחשף שיניים. בידיו הגסות נח נבוט עץ ענק.

ליב החווירה כהוגן. 

"מה... זה?" גמגמה קריסטין. ליב הביטה בה בתדהמה. "את מסוגלת לראות אותו?" היא שאלה, המומה. "בטח שאני מסוגלת! מה לעזאזל הדבר הזה? את בטוח יודעת... את קוראת מליון ספרים!" קראה קריסטין, הפעם מעט בהיסטריה. ליב מצמצה, ולחשה לעצמה: "דווקא היא... מכולם... וכשהסוהרסנים חלפו על פני החלון.... אבל כמובן, היא הייתה בשירותים... לכן היא לא הבחינה... דווקא מכולם... כולם בכיתה הזאת מוגלגים.... רק היא לא! דווקא היא..." חזרה ומלמלה. 

"מזהההה?!!" צרחה קריסטין.

ליב התעשתה ואמרה: "זה טרול! חשבתי שזה ברור...." היא הנידה בראשה, חסרת מילים נוספות. "ואיך מנצחים את זה?!" שבה קריסטין לצעוק בהיסטריה. 

ליב נראתה מודאגת. "אני לא בטוחה בזה... אולי זה לא יעבוד, כי אני קטינה ואין לי שרביט. נו טוב, בוא ננסה. רון וויזלי הצליח!" היא קראה, ואז הפשילה שרוולים. 

ליב צעדה קדימה, חסרת כל פחד, וצעקה:

"וינגארדיום לביוסה!" 

"מפה משרד הקסמים כבר יטפל בטרול המוזר הזה", אמרה ליב בענייניות, וקריסטין ההמומה צפתה בנבוט המרחף מעל לראשו של הטרול, ואז נוחת עליו ב-"בום!" גדול.

"אני לא חושבת שהוא התעלף, אולי אני אהמם אותו עוד קצת..." אמרה ליב, מודאגת מעט, וקראה:

"אינסינדו!" להבות פרצו מבין ידיה וליחכו את הטרול.

"טוב, קריסטין - אסור לך לספר לאף אחד, בשום אופן, את מה שקרה פה הרגע. לכי הבייתה. תשכחי מזה. אם תגיע אלייך המעטפה... נו, טוב", אמרה ליב. 

קריסטין וליב רצו כל אחת לביתה, וקריסטין תהתה זמן רב מה קרה שם.