סופו של הארי פוטר

הארי, רון ולופין היו היחידים שנשארו בשטחה של הוגוורטס, שאר חברי המסדר נשלחו אל החזית כפי שכינתה זאת פרופסור מקגונגל.

זה די הרגיז את הארי שהוא לא נשלח אל החזית בתור האחד שעליו נובאה הנבואה שאומרת שהוא היחיד שיוכל להביס את וולדמורט. הוא כבר הוכיח מספיק פעמים שהוא יכול להתמודד עם מצבים שהרבה מאוד קוסמים לא היו מתמודדים איתם, אבל כמו שאמר לופין

"זה לא הזמן לכעס מיותר".

להארי הייתה תחושה שוולדמורט עשוי להגיע להוגוורטס אך כשניסה להגיד זאת למקגונגל היא רק אמרה שאלו שטויות ושאפילו וולדמורט לא יכול לעקוף את הגנות הטירה,

אבל הארי יכול היה להרגיש שמשהו רע מאוד הולך לקרות, אולי זה בגלל הצלקת שלא מפסיקה להכאיב לו כבר שבוע שלם.

הארי כבר הספיק להתרגל לכך שהצלקת על מצחו צורבת בלי הפסקה. מאז שפרופסור מקגונגל החלה לשלוח את חברי המסדר לפעולות וקרבות מסוכנים, הצלקת של הארי החלה לכאוב. התחושות האיומות היו פקודות אותו כל הזמן, בעיקר כשהיה יושב בחושך ומדמיין זוג עיניים אדומות נעוצות בפנים שלדיות ולבנות.

השלושה ישבו בחדר המועדון של גריפינדור ולא הוציאו מילה, נראה היה כי כל אחד שקוע במחשבות משלו. פרופסור מקגונגל פקדה עליהם להישאר שם בטענה שהוגוורטס מוגנת יותר מכל מקום אחר בעולם, אבל ראשו של הארי נתקף לעיתים קרובות יותר ויותר ברצון עז לעשות משהו במקום לשבת ולחכות שמשהו יעשה. כל כמה שניות  היה הארי מביט בחלונות כאילו ציפה לראות את היער האסור עולה בלהבות, או שיירה של אוכלי מוות מתגנבת לטירה. אך כשאף לא אחד מדברים אלו לא נראה מבעד לחלונות, היה מחזיר את מבטו אל האח הכבויה.

רון, לעומתו, בהה בחלל הריק בעיניים מזוגגות. הארי ידע שרון עוד לא עיכל את זה, ולמען האמת גם הוא לא – רון הוא בן וויזלי האחרון. בלילה אחד חוסלו כל בני משפחת וויזלי בפשיטה של אוכלי המוות על מפקדת המסדר ורון היחיד שנותר. לעיתים נדמה שרון היה מעדיף אילו היה נהרג יחד עם בני משפחתו, מאשר להינצל ולהישאר בחיים, אם זה נקרא חיים.

הארי ניער את מחשבותיו ופנה להביט בחלון – שום דבר חדש. בזווית עינו יכול היה לראות את לופין לוגם שוב מכוס הקפה השחור שלו.

לפתע האיר את החדר אור ירוק שגרם להארי לרוץ מיד אל החלון. הוא הצמיד את פרצופו אל הזגוגית והביט באימה על נחש ירוק זוהר היוצא מפיה של גולגולת ירוקה שריחפו להם בשמיים מעל היער האסור.

"רון, לופין! האות האפל! הם כאן!" קרא הארי, לופין נחנק מהקפה שלו ורון סוף-סוף ניתק את מבטו מאותה נקודה ברצפה, והשניים רצו אל הארי להביט גם הם על המתרחש בחוץ.

"הם בהוגסמיד." אמר לופין בקול רגוע שגרם להארי לתהות אם לופין אי פעם יכול להיות לחוץ או לפחות להיראות כזה.

"הם בטח יגיעו לכאן!" אמר הארי ופנה להביט בלופין וברון, "אני אמרתי לכם. אני ידעתי, וולדמורט בטח יגיע לפה, וזה יקרה הלילה!"

נראה כאילו רון לא שומע את דבריו של הארי, הוא בהה בחלון כמה רגעים שנדמו כמו נצח, ואז ללא התרעה, מלבד אוזניים אדומות, הוא מיהר לצאת מחדר המועדון כשהוא שולף את שרביטו.

"רון!" קראו הארי ולופין מיד ומיהרו לרוץ בעקבותיו של רון.

"רון אל תהיה טיפש!" אמר הארי אל רון שרץ מולם בקצה הרחוק של המסדרון. המשפט הזה גרם לו לקפוא, וגם לופין והארי נעמדו לפתע כדי לראות מה הוא רוצה לעשות

"אל תהיה טיפש, הארי? לא להיות טיפש?! האנשים... הא- אנשים, חה! המפלצות האלה, רצחו את המשפחה שלי, הארי! רצחו את כולם, ביום אחד! ואולי הגיע הזמן להיות 'טיפש' ולהראות להם!" אמר רון בזעם והמשיך לרוץ, הארי ולופין מיהרו בעקבותיו.

"רון! אם אנחנו רוצים לפגוע בהם אנחנו צריכים להיות יותר אסטרטגיים!" קרא לופין. "הם הרבה יותר מאיתנו!"

אבל רון לא הקשיב, הארי ולופין המשיכו לרוץ אחריו, לבסוף, הארי הצליח להשיג את רון ותפס בכתפיו.

"שחרר אותי, הארי!" אמר רון וכיוון את שרביטו אל פני חברו.

"לא, רון! שמעת מה לופין אמר והוא צודק. אם תלך לשם ככה, הם יחסלו אותך תוך שניות!" אמר הארי.

"אז מה אתה מציע לעשות, הארי?" שאל רון וכעת הוא לא נשמע עצבני או זועם, יותר מכל הוא נשמע אבוד. השתררה דממה ולופין התקרב אל השניים כשמבט מוזר מאוד על פניו.

"בואו לכאן!" הוא אמר ודחף את שניהם מאחורי אחד הפסלים.

"מה לעזא-" התחיל הארי אך לופין מיהר להשתיק אותו כשהצמיד את ידיו אל פיו.

ואז הארי הבין מה לעזאזל, הוא פער את עיניו בתדהמה ובבהלה כשהבחין שבתוך אולם הכניסה ניצבת האסיפה הגדולה ביותר של אוכלי מוות שראה בחייו. הארי מיהר להביט ברון שרכן לצידו כשעל פניו מבט מלא שנאה.

זה היה מראה מחריד – התקהלות כזו של כל כך הרבה אוכלי מוות הארי לא ראה מימיו. כולם היו לבושים בברדסים שחורים ולכולם אותה מסכה לבנה על הפנים, כך שאיש לא יוכל לזהות אותם.

~*~

"הארי, אתה חושב שאי פעם נצליח להגיע למקום הנכון בטירה הזאת?" שאל רון בתסכול בפעם החמישית ביומיים האחרונים. כעת השניים עמדו מיואשים מול דלתות העץ הענקיות שעל הקירות מסביבן תלויות המוני תמונות של אישים חשובים בעולם הקוסמים ויצורים קסומים.

"אם נמשיך להגיע כל הזמן לאולם הכניסה, כנראה שלא." אמר הארי והביט מעלה אל התקרה השחורה והבלתי סופית.

הקירות העתיקים של אולם הכניסה היו מוארים באורה העמום של שמש חורפית ונראו קסומים כל כך. הארי עדיין לא האמין שהוא נמצא במקום כזה.

"בכל מקרה, המרתפים נמצאים משמאל לאולם הכניסה? או מימין?" שאל הארי, מנסה בכל כוחו לשחזר את הוראות ההגעה למרתפי השיקויים שנתנה להם הפרופסור מקגונגל באותו הבוקר ממש.

"אני חושב שמימין," אמר רון, אם כי לפי המבט הטבוע בפניו, נראה היה שהוא משוכנע שזה משמאל. לא מימין. נו, משמאל...

באופן אוטומטי רגליו של הארי פנו שמאלה, תחושה מוזרה בבטנו אמרה לו שעליו ללכת הפוך ממה שרון אומר.

"אבל אמרתי שזה מימין." אמר רון ספק נוזף ספק נעלב. הארי הסתובב להביט בפניו המנומשות של חברו.

"אתה באמת בטוח שזה מימין?" הוא שאל.

"טוב לא, אבל למה שאלת אותי? כדי ללכת בכיוון ההפוך?" שאל רון.

"כן," אמר הארי אחרי כמה שניות של מחשבה.

רון פלט נהמה קצרה שביטאה באופן בלתי ניתן לערור את עלבונו, הארי החליט לא להגיב והמשיך ללכת באותו כיוון שבחר.

כעבור כמה דקות של הליכה, כשגרם מדרגות חשוך פילס דרך אל מתחת לפני הקרקע, הארי הסתובב להביט ברון כשחיוך על פניו. הם כנראה יצליחו אי פעם להגיע למקום הנכון בטירה הזאת.

		הפרק הבא