הנקמה המתוקה / פיקצר

הנקמה המתוקה

לילי אוונס העיפה מבט בשעונה שעל השידה וגנחה; השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר. היא עדיין לא הצליחה להירדם, וגם לא חשבה שתצליח בזמן הקרוב. היא התמתחה במקומה, מושכת מעלייה את השמיכה, והניחה את רגליה היחפות על הרצפה הקרה.

אולי ישיבה על יד האש בחדר המועדון תצליח לגרום לה להירדם.

בשקט על קצות האצבעות, לילי ירדה במדרגות, נזהרת שלא להעיר את חברותיה לחדר, בנות השנה השביעית, שלעומתה, ישנו בשלווה.

כשהגיעה אל הספות האדומות- זהובות שלמטה, היא הבחינה שהיא לא לבדה. מקמטת את מצחה בבלבול, היא מצאה את עצמה בוהה בעורפו של החבר שלה, ג'יימס פוטר.

הוא הריץ את ידו דרך שיערו השחור הרך והמבולגן, מוצץ את קצה עט הנוצה שלו תוך כדי כתיבה על גיליון קלף.

אם הוא שמע אותה באה, הוא לא הראה סימן לכך; הוא רק המשיך לכתוב. הוא כתב בקדחתנות, כך היא שמה לב, ידיו החזקות הגדולות מחליקות לאורך הדף. בוהה בפניו, היא תהתה לעצמה אם הוא משתמש בעט- סוכר. בעודה נועצת מבט כועס בעט, לילי ניסתה לחשוב ממתי זה בכלל אפשרי לקנא כל- כך בחפץ דומם.

כשהפה של ג'יימס פוטר נמצא עליו, זה מתי. היא ענתה לעצמה.

היא החלה ללכת לכיוונו, מנסה להיות שקטה כדי שלא להפריע לו, למרות שהיא נתקלה בשולחן ובכיסאות בדרך, דעתה מוסחת בגללו ובגלל העט שלו, עדיין לא היה נראה שהוא שם לב לנוכחותה.

עכשיו נמצאת לימינו, שוקעת אל תוך הכורסה הקרובה ביותר אל דיוקן האישה השמנה, שללא ספק הייתה ישנה, והרחוקה ביותר מחדרי השינה של הבנים, היא חשבה לרגע שראתה אותו מחייך קלות.

בכול אופן, לילי החליטה שזה יכול היה להיות רק טריק של האור מהאח, שריקד כעת על תווי פניו הנאים של ג'יימס, מאיר אותם באור רך, או שמא הייתה זאת העובדה שנראה היה שלג'יימס יש חיוך תמידי על שפתיו.

מחשבותיה ועיניה של לילי נדדו שוב אל פיו של ג'יימס ואל העט הארור. ג'יימס המשיך למצוץ את קצה העט בשפתיו ולילי תהתה לעצמה איך זה יהיה להיות אחד מהעטים שלו.

"אוהבת את מה שאת רואה, אוונס?" שאל אותה בקולו העמוק. היהירות והשעשוע ניכרים בו בבירור.

היא קפצה גם למשמע קולו, וגם לאור העובדה שקרא בשמה.

דעתה מוסחת, שוב, על ידי העט, לילי לא שמה לב אם הוא הרים אליה את מבטו או לא. מסתכלת כעת על כל פרצופו, היא ראתה שראשו עדיין היה כפוף היה מעל הגיליון קלף שעליו כתב. שפתיו, שהיו מעוקלות בחיוך יודע, עדיין מצצו על קצה העט.

לילי בלעה את רוקה, כופה על עצמה להתרכז. "זאת דרך אחת להגדיר את זה." היא אמרה בקול חלוש.

ג'יימס צחק צחוק שקט אבל לא ענה. לילי התבוננה בריכוז בפיו שנפתח כעת. לשונו שהחליקה החוצה באיטיות דרך שפתיו הפשוקות שיחקה כעת בעדינות בקצה הנוצה, גורמת ללילי לאחוז בידיות הכורסה בחוזקה עד שמפרקיה הלבינו. זה נהיה כמעט בלתי אפשרי בשבילה שלא לדמיין מה לשונו יכלה-

"אולי תפסיק עם זה כבר?" שאלה לילי ברוגז.

בפעם הראשונה מאז שנכנסה לחדר המועדון, הוא הפסיק לכתוב והביט בה. עיניהם נפגשו לזמן קצר לפני שהיא סגרה את עיניה שלה, מנסה להסדיר את נשימותיה כדי לא לתת לג'יימס יותר מידי סיפוק מהדבר. בכל אופן המשיכה שלה אליו הייתה לפעמים, עדיין, משתלטת עליה.

"עשיתי משהו לא בסדר?" שאל ג'יימס. קולו היה רך יותר עכשיו.

היא שמעה אותו קם ועיניה נפקחו לרווחה. הוא התקרב אליה, עיניו מנצנצות בשובבות, וכרע לפניה. פעימות ליבה הואצו בציפייה.

לילי כמעט וצחקה על ההשפעה הזו, שלג'יימס היה תמיד עליה.

מצב מערכת היחסים הנוכחי שלהם לא הפך את לילי לחסינה בפני קסמו של ג'יימס פוטר. הוא הקיף כמעט את כולה בזרועותיו החסונות מקווידיץ' כשהניח את ידיו על ידיות הכיסא הארגמן הגדול שעליו ישבה לילי. פניו מתקרבות לכיוונה. "תענישי אותי?" הוא חייך מיד.

לילי חייכה, מתקדמת עד לקצה המושב. "היית רוצה," התבדחה.

הוא צחק קלות, מהנהן בראשו. "אהא."

רוכן קרוב יותר, הוא לחץ את שפתיו ללחייה במקום שהיה קרוב לשפתיה עד להכעיס. בתנועה מהירה אחת, הוא הרים אותה מעלה במותניה, תפס את מקומה על הכיסא, ומיקם אותה חזרה על ברכיו. לא יכולה לעצור את עצמה, לילי פיהקה. "למה את ערה, אהובתי?" הוא שאל.

"לא הצלחתי להירדם," היא רטנה אל תוך עיקול צווארו, קוברת שם את פניה וכורכת את ידיה סביבו. היא שיחקה בשיער הרך והקצר שעל עורפו.

"הממ," ג'יימס המהם בהבנה.

"למה אתה ער?" היא חזרה על השאלתו, "ומה אתה כותב?"

הוא משך בכתפיו כלאחר יד, כאילו רומז שלהיות ער בשתיים וחצי לפני בוקר היה דבר נורמאלי אצלו. "רק כותב מכתב להורים שלי."

לילי הנהנה בתשובה.

שתיקה נעימה ארוכה וכמה נשיקות גנובות מאוחר יותר, מוחה של לילי נדד חזרה אל עט הנוצה של ג'יימס והיא צחקה בקול.

"מה כל- כך מצחיק?" ג'יימס שאל בסקרנות.

לילי הסתכלה עליו וחייכה, "כלום, אני אוהבת אותך, זה הכל."

ג'יימס קרן באושר ועיניו הבזיקו ברגש שלא היה ללילי דיי זמן לפענח. שכן הוא דיבר שוב, "לילי?"

היא הטתה את ראשה הצידה מעט בשאלה "כן?"

עיניו של ג'יימס עברו על פניה של לילי לפני שהוא הביא את שפתיה אל אלו שלו בנשיקה עדינה. ברגע ששפתותיהם נפגשו, עיניה של לילי נסגרו שוב והיא נישקה אותו חזרה, מריצה את ידיה דרך שיערו המבולגן, חסר התקנה של ג'יימס. היא יכלה להרגיש יותר מאשר לשמוע את האנחה הקטנה שהוא שחרר, וידיו הגדולות מקיפות כמעט את ירכה כשהן עולות מעלה. הוא צחק כאשר היא סטרה לו קלות על הכתף כשאצבעותיו פלשו אל שולי התחתון שלה.

נושק לצווארה, לסתה ומעט מעל אוזנה, ג'יימס נהם בשובבות, "תכי אותי שוב, נראה אותך מעיזה." ואז תקף שוב את שפתיה.

היה זה תורה של לילי לגחך הפעם. דוחפת אותו מכתפיו כך שגבו נצמד למשענת הכיסא, היא מיקמה את ברכיה משני צידי מותניו בפיסוק רחב. "אתה מאתגר אותי, פוטר?"

הוא צחק בקול, מריץ את ידיו מעלה ומטה לאורך ירכיה, "בהחלט," הוא אמר בחיוך זחוח.

ואז, להפתעתו הגדולה והגלויה לעין, היא התנתקה ממנו בהחלטיות והתיישבה על הרצפה מול האח, מסתכלת אליו מעלה בתמימות. היה לו מבט של אכזבה גדולה על פניו והוא גנח בשקט.

"מה?" היא שאלה, ממצמצת אליו נמרצות, כאילו שזה הלך לשכנע אותו, שאין לה שום מושג שהיא עשתה משהו לא בסדר.

נהמה נמוכה בקעה עמוק מתוך גרונו של ג'יימס, "את כזאת מרשעת, אוונס."

היא גיחכה אליו, נוטשת את הבעתה התמימה. "זה היה בשביל מה שעשית קודם עם העט הארור שלך," היא ירתה חזרה, "אני יודעת שעשית את זה בכוונה."

לפני שהיא ידעה מה קורה, ג'יימס התרומם מהכורסה, והתקרב אליה במטרה להפיל אותה. לילי צווחה בעליזות לפני שהרגישה את משקלו של ג'יימס עליה, מצמיד אותה אל הרצפה. בוהה אל תוך עיניו שקדחו חורים בתוך עיניה שלה, היא לפתע הרגישה את הצחוק נעלם, ואותו החליפה הרגשה הרבה יותר חזקה. שפתיו של ג'יימס פגשו בשלה לנשיקה שהייתה הרבה יותר עזה, רעבתנית ומלאת תשוקה ממקודם. כשידו של ג'יימס החליקה במעלה אחורי חולצתה של לילי, אוחז בגבה כדי להביא אותו קרוב יותר אליו בזמן שהוא החזיק את עצמו מעליה עם ידו השנייה.

הם שמעו לפתע קול צעדים מגיח מאחד מגרמי המדרגות. חוץ מהעובדה ששניהם היו נמצאים באותו הרגע במצב אינטימי למדיי, הם היו גם מדריך ומדריכה ראשיים, מה שאמר שהם היו צריכים לשמש דוגמה, לפחות לתלמידים הצעירים.

ג'יימס התגלגל ממעל לילי במהירות והתחבא מאחורי הכורסה שפנתה בגבה לחדרי השינה של הבנים, המקום שממנו נשמע רעש הצעדים.

"מה אתה עושה?" לילי לחשה בקול נוקשה, נעמדת.

ג'יימס הצמיד את אצבעו המורה לשפתיו והצביע לכיוונה, ואז לכיוון המדרגות. לילי גלגלה את עיניה. הוא רצה שהיא תדבר עם מי שזה לא יהיה כדי שיחשוב שהיא נמצאת שם לבדה.

למה הוא לא יכל לדבר איתו בעצמו? זה בן אחרי הכול. היא לא אמרה לו את זה.

בכל מקרה, בקושי זזה אל מאחורי הספה, היא הסתובבה כדי לראות מי זה היה שירד מטה בשעה כה מאוחרת.

כמובן, לילי חשבה, סיריוס בלק ורמוס לופין. השניים האלה יקניטו אותו על זה עד-

"אוונס?" שאל סיריוס, משפשף את עיניו בעייפות, "מה את צועקת לך פה למטה? הצלחת להעיר פה את שנינו."

רמוס חייך חלושות כשהוא וסיריוס נכנסו לחדר המועדון כראוי.

"הכול בסדר, לילי? גם ג'יימס נמצא פה למטה?"

היא הציצה מטה אל ג'יימס, שהתחיל לדגדג את בהונותיה באין מפריע, ואז חזרה אל שני הקונדסאים שמולה.

"קודם כל, אני לא צעקתי, ולא, לא ראיתי את ג'יימס מאז שאמרנו זה לזו לילה טוב..." היא שיקרה מנסה להדחיק צחקוק כשג'יימס החל לצייר מעגלים על רגלה באצבעו. היא תהתה למה ג'יימס לא נעמד כבר. עכשיו כשהם גילו שאלו היו רק חבריו זה לא היה משנה לו אם הם ייתפסו או לא. אבל עדיין, ג'יימס הצמיד אצבע אחת לשפתיו בכל פעם שהיא הגניבה אליו מבט, אז היא שתקה.

סיריוס פיהק פיהוק אדיר, "טוב נו, אני עייף מידיי בשביל לדאוג לאיפה הוא נמצא עכשיו." הוא אמר והסתובב כדי ללכת וכשהוא הסתובב חזרה גבותיו התכווצו.

לילי ניסתה להתרכז במה שזה לא היה שסיריוס אמר אבל זה היה קשה משחשבה. ג'יימס נטש כעת את העיגולים של רגלה והחל להשאיר נשיקות ארוכות וחושניות במעלה ומורד רגלה. מבטה הפך לא ממוקד והיא רעדה.

רמוס נראה מודאג, "לילי, שמעת בכלל משהו מכל מה שסיריוס אמר?" הוא שאל בנועם.

לילי ניסתה לסלק את ג'יימס מרגלה מבלי שרמוס או סיריוס ישימו לב – אם הם יגלו איך היא מגיבה לחבר שלה הם לעולם לא יתנו לה לשכוח את זה – אבל מאמציה היו לשווא, ג'יימס היה חזק מידיי.

היא העיפה מבט מטה אליו שוב, והוא גיחך אליה חזרה.

ואז לילי הבינה; הוא רצה להחזיר לה על מה שעשתה לו קודם לכן.

היא קיללה אותו בשקט על שהיה טוב בנקמות. הוא היה כל- כך מרושע לפעמים.

כל גופה היה סמוק ופתאום נהיה לה מאוד חם בחדר המועדון.

מכחכחת בגרונה כדי לנסות ולייצב את קולה היא ענתה, "לא, אני מצטערת חבר'ה. מה אמרתם?" היא שאלה בשיניים חשוקות.

סיריוס נתן בה מבט מוזר, "שאלתי למה את נמצאת בחדר המועדון, לבד, בשלוש לפנות בוקר."

מנסה להתעלם מהדרך שבה אדי נשימתו החמה של ג'יימס הרגישו כנגד עורה, היא משכה בכתפיה, "סתם, אני לא עייפה." היא תירצה עלובות.

"את תהיה בסדר אז, ליל?" סיריוס שאל אותה, ופיהק פעם נוספת.

לילי חייכה למשמע שם החיבה, "מבטיחה," היא אמרה.

רמוס הנהן בישנוניות לכיוונה, "לילה טוב לילי. תשלחי את ג'יימס למעלה אם את רואה אותו, בסדר?"

בדיוק אז ידו של ג'יימס הברישה את החלק הפנימי של ירכה והוא נשף עמוקות על עורה. לילי נאלצה לעצור יבבה קטנה שעמדה לצאת מפיה, והנהנה חלושות לכיוון הבנים, שכן היה זה הדבר היחיד שיכלה לבטוח בעצמה שתוכל לעשות באותו הרגע.

לבסוף, רמוס וסיריוס עלו זה אחר זה במדרגות, משאירים את ג'יימס ולילי לבד שוב. לילי יכלה לראות את הבעת שביעות הרצון שהייתה מרוחה על פרצופו של ג'יימס.

ממצב כפוף של השתופפות מולה, ג'יימס נעמד באיטיות כדי לפגוש בפניה, פניו עולים לאורך גופה יחד עם ידיו.

היא עצמה את עיניה לרגע, רק בשביל ההרגשה, ואז בבת אחת עיניה פגשו בעיניו שוב. הוא גיחך אליה כמו מטורף.

לילי הידקה את לסתה, "לעולם, אל תעשה לי את זה שוב."

הוא רק צחק צחוק שקט, מבריש את השיער מפניה, "זה הגיע לך ואת יודעת את זה."

לילי צמצמה את עיניה לכיוונו והצליפה בידו, מעיפה אותה ממנה בחוסר סבלנות.

"תפסיק לדבר, ג'יימס."

הוא סגר את הרווח שנותר בניהם, אם בכלל. "קראת את המחשבות שלי, אוונס." הוא השיב בתגובה, שפתיו תובעות את שלה במה שנראתה הפעם המאה באותו הלילה.

אוך, לילי חשבה, נכנעת לנשיקה, אני אטפל בו כבר מחר בבוקר.

---

תגובות? D: