תיכון דשנר

מולי התנוסס שלט גדול. "ברוכים הבאים לתיכון דשנר". איזה שם מוזר זה, "דשנר". זה לא נשמע שם של אדם מפורסם כל כך. הרי כל בית ספר נקרא על שם מישהו מפורסם בהיסטוריה.

אני רואה חבורת ילדים שנראים כמו בני 20 חוצים את המגרש לכיוון הכניסה. הם לבושים סווצ'ר אדום – לבן עם כתובת "די" עליו. נו, באמת. ספורטאים. אני שונאת אותם. כאלה חזקים – חושבים שהם יכולים לעשות הכל. כן, בטח זה סוג התיכון שהאפליה מאוד חזקה. יש הרבה פלגים; ספורטאים, חנונים, מוסיקאים וגותים. בואו נראה אם אני צודקת;

אני לא בטוחה ששווה לקחת סיכון.

"היי, את חדשה פה?"

ילדה בעלת עור חיוור, שיער ג'ינג'י ארוך – אסוף לקוקו נמוך ועיניים ירוקות, מחייכת אליי ורצה בשביל להשיג אותי. היא אוחזת בתיקה שעל גבה.

"כן," אני ממהרת להגיד. אני עולה לכיתה י', כי את כיתה ט' סיימתי בתיכון הקודם שלי במיין. אז היא בטח מכירה פה הכל, כי היא שנה אחת כאן. "מאדי."

"סאם," היא מחייכת חיוך מלא שיניים וצוחקת. "תגלי מהר מאוד שהתיכון הזה שונה מכל התיכונים האחרים שאי פעם הכרת, מדיסון."

"סאם זה קיצור של סמנת'ה, נכון?" אני שואלת. היא משפילה את מבטה כאילו אמרתי משהו מביך, משהו משפיל. משהו שהיא בטח לא רוצה לדבר אליו.

היא בולעת חזק ומנסה לחייך. היא מסתכלת עליי, מגלגלת עיניים ואומרת "מה שתגידי."

אנחנו ממשיכות ללכת. היא מדברת על כל מיני ספורטאים ואני מקשיבה לה. אני מבחינה בנער חיוור מעבר לכתפי. שיערו חום בהיר ועיניו כחולות, הוא מחזיק בספר שנראה חדש ורואים עליו שהוא רוצה להיות כזה בודד. הוא מסתכל לימין ולשמאל, שאף אחד לא מסתכל עליו. הוא מבחין בי, נועץ בי מבט ואני מסיטה את מבטי.

"היי, חנוני!" צועק קול מחוספס. ספורטאי, אני חושבת לעצמי. "מה קורה עם הספר שלך?"

שתינו עוצרות. אנחנו מסתכלות על הספורטאי הגבוה, מוקף ילדים בעלי צבעי שיער שונים, גם הם נראים קשוחים וגבוהים.

"היי, תזכיר לי את השם שלך! טוני, רובי? הא?"

הנער כל כך מושפל. אני מתקשה לנשום; כל כך סקרנית מה הוא יעשה. הוא בטח רותח. הוא בטח רוצה להתפרץ עליו ולהרוג אותו.

"מייק, עזוב אותי, " אומר, נועץ מבט ברצפה כאילו מאחל שתהיה רעידת אדמה. "מה אתה רוצה?"

"שום דבר, טוני, " אומר הגבוה בלגלוג וצוחק. אני בוערת. "בואו, חבר'ה, שלא נפספס את השיעור הראשון."

הוא ממשיך ללכת עם חבורתו, מבחין בי ומחייך אליי בקושי. אני מוצאת חן בעיניו.

"מה זה היה? מה הוא רוצה ממנו?" אני שואלת את סאם.

"זה טובי, תלמיד בשכבה, " אומרת סאם ברחמים ומסתכלת עליו. "ילד מסכן. מייק מציק לו כל הזמן. הוא בכיתה י"א, אבל הוא מחשיב את עצמו כגמר תיכון. הוא בחיים לא יגמור תיכון." ממשיכה ושתינו צוחקות. היא תצחיק אותי כל השנה.

"בואי נלך לדבר איתו." אני אומרת.

"מה?"

"בואי נלך לדבר איתו," אני חוזרת. "את יודעת, כמו בני אדם."

אנחנו ממש ליד הכניסה. "את מוזרה, מאדס."

אנחנו נכנסות לבית הספר. המבנה עצמו נראה גדול בהרבה ממראו החיצוני. הלוקרים, כמובן, גדולים, ארוכים וכחולים כמו כל תיכון. אצלנו הם היו לבנים.

"חכי רגע," אומרת לי סאם. "אני צריכה ללכת."

בכל מקום דוכנים. הרשמה לחוג מסוים. לדוגמה, "חוג כדורסל". זאת אומרת, היבחנות לקבוצת הכדורסל של בית הספר. כמו מגמה, נראה לי.

"היי."

זה הילד ההוא. טובי.

"היי." אני מכריחה את עצמי לחייך. זה לא מצליח.

"אני טובי. אהה, את רוצה להיות חברה שלי?"

לא לצחוק, מאדי. לא. אני צוחקת.

"בטח," אני אומרת תוך כדי צחוק.

"אהה, טוב, ביי. איפה החברה הזאת שלך?" הוא שואל בהתעניינות.

"סאם? בטח הלכה להירשם לאיזה חוג. או להרביץ לאיזה ילד." אני מחייכת. שנינו צוחקים והוא מראה לי את הספר שאחז בו מקודם.

"המלך ארתור," הוא אומר. "סיפור מאוד מעניין. קראת אותו פעם?"

"לא יצא לי לקרוא," אני מנידה בראשי קצרות. "אני יודעת כמה פרטים, כן."

שתיקה.

"מייק לדעתי המלך ארתור," אומר טובי. "הוא כזה מושלם, את יודעת."

"המלך ארתור לא היה מושלם," אני ממהרת להגיד, כדי לא לפגוע ברגשותיו. טובי ילד נחמד, יחסית למייק הזה. וגם סאם. צינית, מצחיקה. חברה טובה.

"בטח, מה שתגידי."

"היי!" אומרת סאם, מפלסת את דרכה דרך כל התלמידים הנרגשים.

"היי, לאן הלכת?" אני שואלת. היא מסמיקה.

"סתם, להירשם לאיזה חוג."

מוזר.

"אוקיי." 

אנחנו נכנסים לכיתה, הפעמון מצלצל. צלצול מחריש אוזניים.

לכיתה לא נכנס אף מורה. טובי יושב מאחורי סאם - וסאם יושבת מאחוריי. מימיני יושב נער בעל שיער שחור ופרוע ועיניי שקד ירוקות. מאחוריי יושב נער ג'ינג'י בעל עיניים כחולות, משקלו קצת חורג. בקושי.

מקדימה יושבת נערה בעלת שיער חום מקורזל, כמעט בלונדיני כהה. עיניה חומות כשוקולד. היא יפה מאוד.

"היי, אני הרמיוני." אומרת הנערה.

"היי, " אני לוחשת. אני ראשונה בטור. "אני מאדי."

"אלה רון והארי," לוחשת בחיוך.

"לא נראה לי שצריך ללחוש." אני אומרת. "אין פה מורה."

"אה, צודקת." היא אומרת בחיוך. "הרמיוני גריינג'ר. זה רונלד וויזלי וזה הארי פוטר."

"זה בסדר, אני יכול להציג את עצמי," אומר רון. "רון וויזלי. נעים להכיר."

הרמיוני מכחכחת בגרונה ורון מחייך.

"סתם צוחק, הרמיוני." הוא נושק ללחי שלה והיא כעוסה. הארי מסתכל על משהו. מישהו.

מישהי. שערה אדום כהה, ארוך וחלק לגמרי, עיניה כחולות ועורה בהיר.

"ג'יני." הוא מסביר לטובי, שמסתכל עליו כאילו הארי מדבר מתוך שינה. "אחות של רון."

"טוב, איפה המורה?" כועסת סאם. אני וטובי מסתכלים עליה מוזר. כאילו היא אוהבת ללמוד. "אני לא הולכת לבזבז את כל הזמן שלי כאן." ממהרת להגיד. היא משקרת. אני יודעת;

עוברות חמש דקות וישר מופיעה חתולה בפתח הדלת. היא פולטת "מיאוו" ארוך ונכנסת לחדר. הדלת נסגרת אחריה. היא הופכת לאישה לאט לאט.

מה קורה פה?

"אמרתי לך." לוחשת לי סאם. "בוקר טוב, פרופסור מק'גונגל."

		הפרק הבא