שנה ראשונה בהוגוורטס

צעקה נשמעת, אמי צורחת לי להתעורר. אני פותחת את העיניים לשנייה, מסתובבת אל צידה השני של המיטה ומכסה את ראשי בשמיכה, מנסה לחזור לישון. אני מתחילה להירדם בשנית וכבר שומעת את צעדיה הכועסים של אמי מתקרבים אל חדרי. צעקה  נוספת מפיה נשמעת: "הדס!!!!! תתעוררי!!!!! זאת הפעם החמישית שאני מנסה להעיר אותך כבר היום!!!!!!!!"

אני מעמידה פנים שאני עדיין ישנה ומהדקת מעלי את השמיכה.

אמי מתקרבת עוד יותר. אני מחליטה שאין לי כוח להתעסק איתה עכשיו, מרימה מעלי במהירות את השמיכה ומתישבת.

וכעת אני רואה אותה, על פרצופה מבט של זעם וידיה שלובות. אני שואלת אותה בישנוניות: מה... אמא....? "ומפהקת. מבטה כבר נהיה רך יותר.

"עכשיו כבר ארבע אחר הצהריים.. לדעתי כבר הגיע הזמן להתעורר... וחו מזה, נועם חיפשה אותך. היא שאלה אם אתן יכולות להיפגש" , היא אמרה.

"אוקי.. אני אחזור אליה" אני עונה, נעמדת ומנסה להיזכר איפה הנחתי את הטלפון שלי. אמי יוצאת מהחדר בהנהון קצר וחיוך. לאחר שתי דקות של חיפוש אני נזכרת שהטלפון שלי בכלל בטעינה במטבח ואני הולכת לקחת אותו במהירות. 

אני מוציאה את הטלפון מהמטען, שעכשיו יש לי כבר 100% לאחר לילה שלם של טעינה (כמובן) ומוזגת לעצמי כוס מיים.

אני נאנחת קלות כשאני נכנסת לוואטצאפ, כשאני רואה שהוא עדיין לא ענה. אני מניחה שכולם צדקו- באמת אין סיבה לנער בן 17 לדבר איתי. כנראה גם לו אמרו את אותם הדברים או שהוא הבין לבד.

למרות שהבדל הגילאים ביננו הוא לא כזה גדול... אני עוד מעט בת 15, רק עוד כמה חודשים בדצמבר הקרוב שיהיה. למרות שגם הוא נולד באותו חודש כמו שלי, עשרה ימים אחרי. אני מחייכת חיוך קטן ואומלל.

למרות שהוא יהיה בן 18. אוף עדיף שאני לא אחשוב עליו יותר.. תזכרי מה כולם אומרים לך: הוא לא שווה את זה. תזכרי שהוא לא שווה את זה! אני נושכת את השפה ומסיטה את ראשי אל כיוון אחר בעצבנות.

אני בולעת במהירות את יתר המים שנשארו בכוס שמזגתי לעצמי. אני רואה את ההודעות מנועם. היא שלחה לי 25 הודעות, שכמובן אין לי יותר מידיי כוח לקרוא. אני קוראת את ההודעות בכל מקרה.

היא שאלה אם אנחנו יכולות להיפגש, כי משעמם לה והיא חייבת לצאת מהבית וחוץ מזה היא בדיוק חזרה מסוף שבוע עם המשפחה וזה היה לה פשוט יותר מידיי משפחתיות. 

היא אמרה עוד כמה פעמים כמה פשוט בא לה לעזוב את הבית כבר ושאנחנו חייבות להיפגש עכשיו. אנני גם מבינה את זה, אני מניחה...

רשמתי לה שסבבה ניפגש ככה עוד חצי שעה

היא שאלה אם אפשר ללכת לקניון ואמרתי לה כן ברור למה לא.

היא רשמה לי להביא כסף, לפחות 100 שקלים.

היא אמרה שגם היא מביאה.

הסכמתי.

התארגנתי הכי מהר שאני יכולה והחלטתי שאני רוצה לפחות לנסות להיראות יותר טוב ממנה פעם אחת. התאפרתי וחיפשתי בכל הבית את האודם החדש שלי. לפתע משום מקום הוא מופיע לידי בשנייה. מוזר... הוא לא היה שם קודם...

אני עוזבת את זה לעכשיו ומורחת את האודם. אני די מרוצה האמת מאיך שהוא נראה עלי. אני מחליטה להוסיף גם פס איילנר דק ומסקרה.

אני לובשת סתם טי שירט לבנה פשוטה, עם הכיתוב עליה: "boys in books are better" האמת אני מחבבת את החולצה הזאתי, למרות שכל מי שאני מכירה חושבים שזאת חולצה אידיוטית.. מעליה אני לובשת את הג'קט דמוי עור השחור החמוד והחדש שלי. אני לובשת ג'ינס סקיני חמוד שיש לי כבר שנתיים והוא עדיין נראה כמעט כמו חדש (אם מתעלמים מהכתם ההוא על הברך) ונועלת נעלי עקב (שקניתי לפני חודש ואני מנסה לנצל כל הזדמנות אפשרית ללבוש אותן כי הן נראות ממש מושלם עלי). אני מצחצחת שיניים במהירות ולאחר מכן מסתרקת מול המראה הגדולה בחדר שלי. האמת שאני נראת לא רע.. למרות שאני דיי בטוחה שרק "לא רע" לא מספיק כדי להיראות יותר טוב מהחברה הבלונדינית ההורסת ההיא עם הפנים המושלמות, השפתיים העבות והעיניים הכחולות המדהימות שלה והמשקפיים השחורות הגדולות שמתאימות לה באופן מושלם. אני קצת צוחקת לעצמי, ושמ הבעיניי את עדשות המגע שלי. אני מודעת לזה שאני נראת בסדר גמור אני לא צריכה להתחרות באף אחת.. למרות שהשיער שלי הוא רק חום הוא ממש יפה בעיניי (גלי וארוך ורך וכמעט בלי קשרים ותמיד מסתדר בצורה טובה וגם הפוני לצד הזה שלי שממש מתאים לי לפנים) וגם העיניים שלי דיי יפות האמת, למרות שגם הן חומות. הן גדולות ושקדיות וריסיהן ארוכים ושחורים. האף שלי הוא פשוט אף נורמלי וישר והוא לא מפריע, האמת הוא גם מתאים לצורת הפנים שלי. והשפתיים שלי גם הן עבות ולדעתי הן יותר יפות משפתיה של חברתי. אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי את הדברים הטובים בעצמי, ולכן אני אומרת לעצמי בראשי גם את הדבר הבא: וחוץ מזה, אני בן אדם טוב. יום יבוא ואגרום לשינויים טובים בעולם ואעזור לסביבה ולאנשים שצריכים. אני יודעת שאני אצליח באמת לעזור יום אחד.. ואני גם נחמדה, אני יודעת את זה. בסופו של דבר זה הדבר הכי חשוב לא? אני שואלת את עצמי, מחייכת חיוך קטן ומהנהנת לעצמי במהירות מול המראה. אני מקבלת שיחת טלפון מנועם. היא מתחת לבית שלי. אני יורדת גם. אנחנו מתחילות ללכת לכיוון הקניון.

אנחנו כמעט שם, רק חולפות על יד תחנת הרכבת, ולפתע נועם אומרת וחיוך שובבי על פניה: "אז... מה את אומרת? ניקח רכבת אל תל אביב..?" אני מחייכת לכיוונה בחזרה ואומרת:

"חח אוקיי בסדר רק נמהר לפני שיראו אותנו.. אבא שלי אמור לחזור מהעבודה עוד מעט הוא יעבור פה"

היא מצחקקת ואומרת לי: "וואוו את ממש מנסה להתחמק ממנו אה?"

אני משיבה לה " כן בעקרון כן.. ,ומצחקקת, אבל עכשיו זה לא קשור!!"

"כן כן ברור" הי אומרת עדיין בחיוך, "טוב נו.. , אני אומרת לה ,  אולי את צודקת זה גם בגלל זה.. פשוט.. הבןאדם לא מכיר אותי בשיט אין לי כוח לריב איתו שוב. זה שהוא היה שם כשנולדתי לא נותן לו את הזכות לחוש כאילו הוא מכיר אותי הכי טוב!! את יודעת אפילו כל מה שהוא יודע עלי זה רק בהפרשיפ של כמה שנים!!!"

"כן... רואה- צדקתי" היא אומרת לי בחיוך ניצחון על פניה. אנחנו מתחילות לראות את אבא שלי בקצה הרחוב ובורחות אל תחנת הרכבת במהירות לפני שהוא יראה אותנו. לפני שאנחנו אפילו מתחילות להיכנס לתחנה אנחנו כבר פתאום בתוך שניייה עומדו על יד המכונה בשביל להציא כרטיסים לרכבת לתל אביב. נועם אמרה: "מוזר... איך אנחנו עומדות כאן כבר כל כך מהר? אני לא זוכרת שאפילו נכנסנו..." אני מגלגלת את עיניי בעייפות. אני כבר רגילה לגברים האלה. תמיד קורים בסביבבתי כאלו דברים מאז שהייתי ילדה קטנה אני כבר לא מתפלאת.. אנחנו רוכשות שני כרטיסים להלוך לרכבת ונשאר לנו עוד כסף לבזבוזים. אנחנו מרוצות מעצמנו והולכות אל הרציף. תוך שתי שניות בדיוק הרכבבת מגיעה.

אנחנו עולות על הרכבת ומדברות בנסיעה.

אנחנו מגיעות לתל אביב ומחליטות ללכת אל קניון עזריאלי. 

אז אנחנו בקניון. אני רואה שקיבלתי הודעה. אסאמס רגיל, לא בוואטצאפ או משהו.. אני אסתכל בהודעה אחר כך. אני מתחברת עכשיו לוויפיי של הקניון. אנחנו הולכות לכיוון איזה מסעדה כלשהי , החלטנו לקנות משהו לאכול. 

אני לא בדיוק שמה לב באיזו מסעדה אנחנו.. לא בדיוק אכפת לי, אמת... אנחנו יושבות ליד השולחן ומחכות שיבואו לשאול אותנו מה אנחו רוצות להזמין. אנחנו ניקח מנה ביחד אז נתתי לה לבחור. אני מסתכלת בהודעה.

המספר... חסר? מה שכתוב איפה שהיה אמור להיות המספר של הטלפון ששלח את ההודעה היתה מילה במקום. owl וסמל קטן ליד מילה זאת.. אני לא מצליחה לראות את הסמל, אני צריכה ללכת לבדיקת ראייה, שוב....

אני מסתכלת בהודעה. והפעם, סמל גדול יותר, שאני כן מצליחה לראות. סמל של... חותמת שעווה? כמו שהיו שמים על מכתבים פעם? טוב מוזר...

אני מתחילה לקרוא את ההודעה:

ברכותינו! אנו שמחים להודיע כי התקבלת לבית הספר הוגוורטס לקוסמות! לרגל פתיחה מיוחדת של כיתה חדשה ובה תלמידים קוסמים מארצות שונות בעול...

אני מרימה את מבטי בתסכול.. כאילו- מה הקטע? זאת אמורה להיות סוג של בדיחה?! אני שואלת את נועם בקשר לזה והיא אומרת שאין לה מושג.

אני מחליטה לשלוח הודעה בחזרה, למרות שלא גמרתי לקרוא את ההודעה המוזרה ההיא עדיין. אני מקלידה שאלה: מי זה?

ההודעה נשלחה. עברו כמה דקות. נועם אוכלת ואני משחקת עם הטלפון בעצבות. לפתע, היא מסתכלת קפואה לכיוון כלשהו, ומבט של כעס והפתעה מופיע על פניה.

אני שואלת אותה: " מה קרה?"

והיא אומרת: " רק תבטיחי לי שלא מסתכלי לכיוון לשם.."

ואני משיבה לה: "מה..? למה? מה.... " אני מסובבת את ראשי אל אותו הכיוון. עכשיו אני מבינה. 

		הפרק הבא