סוכריות רחף

סוכריות-רחף תמיד הצחיקו את לונה. היה להן טעם מוזר, אבל לא מוזר-רע. מוזר ומיוחד, מן טעם שמעורר בך פליאה, טעם שלא תשכח עוד גם אחרי ליקוק אחד מהסוכרייה.  

לונה היתה טועמת את סוכריות-הרחף בעיניים עצומות, ובזמן שהמתיקות הייחודית הציפה את פיה, היא היתה שומעת צלילים עדינים, עמומים. כעבור כמה שניות, רגליה היו ניתקות מהרצפה.

כשהריחוף היה בשיאו, היא היתה יכולה לנשוב כמו רוח. היא היתה מדלגת מעל ערוגות השזיפים הדג'רבילים, ודלועי הענק; היא היתה פוסעת מעל הצמחים מבלי להשאיר עקבות. צחוק היה ממלא את ליבה כשראתה את המונקיבלולים סגולי-הראש הקטנים מביטים בה בתימהון מן הקרקע.

לטעם של סוכריות-רחף יש תכונה להיטמע בזיכרונות לנצח. אפילו עכשיו, כשהיא יושבת במרתפים החשוכים של אחוזת מאלפוי, היא יכולה לדמיין את הטעם שוב ושוב. אם היא מדמיינת היטב, היא אפילו מצליחה, כמעט, לרחף.

להמשיך ולחיות במרתפים זה לא עניין פשוט. שבועות, אולי חודשים חולפים על לונה בחשיכה, וכפי שלא קל להתעלם מלעג של תלמידים בבית הספר, למצוא שנורקק פחוס-קרן אמיתי או למשש את האושר, זה לא קל לשמור על מחשבה צלולה בצינוק.

אבל זה בסדר, לונה מתאמנת בזה.

קר במרתף, בחוץ משתולל החורף. לונה חשה בו מבעד לקירות האבן, האטומים בתוך האדמה המושלגת. היא קופאת, ומצחה קודח מחום; ידיה דבוקות למצחה, עיניה עצומות, ומחשבות על אבא ממלאות את ראשה כמנסות לחמם אותה.

נושא שיחתם הפעם הוא, איך לשרוד. איך הקרפילטים כחולי-העין עוברים את עונת החורף, בחשיכה גמורה, במשך חודשים? היא שואלת אותו בלאות.

פשוט מאוד, אומר אביה בתוך ראשה. במשך עונת הקיץ הם מתחילים באסיף: הם אוגרים קרני אור בתוכם, יונקים את כל השמש מתחילת האביב עד סופו של הסתיו. כשמתחיל החורף, והשלג כולא אותם במחילה החשוכה, הם משחררים לחופשי את קרני האור, משתמשים בהן בחסכנות וברגעים הקשים ביותר, כדי שיספיקו להם למשך החורף.

לונה מחליטה ללמוד מהקרפילטים הקטנים והחכמים: אי אפשר לומר שלא ספגה שמש במשך 16 אביביה. היא חושבת על אמא החכמה שלה, שיושבת מאחורי הפרגוד המסתורי ההוא ויודעת את עתידה. לו הכל היה אבוד, אמא היתה רומזת לה, לונה בטוחה בכך.

עוד קרן אור מציפה את ראשה של לונה: הבית – אש עליזה מקפצת באח; אבא, יושב לצד מיטתה ומספר לה סיפורים נפלאים לפני השינה; הנהר הקסום הזורם בצלילים של נבל, ואוצר בתוכו פלימפים ויצורים נפלאים; והגינה היפהפייה, והחדר שלה, ושורש גרדי סחוט טבעי ו –

מממ... סוכריות רחף.

"אדון אוליבנדר," היא אומרת זמן אחד. אחד הזמנים, בכל אופן, היא לא יודעת אף פעם, מכיוון שבצינוק אצבעות האפלה לוחצות על העיניים תמיד. אבל היא מחליטה לדמיין שזהו בוקר.

"כן, לונה," נשמע קולו החלוש של אדון אוליבנדר, שותפה לשבי במרתף.

"טעמת פעם סוכריות-רחף?" היא שואלת בהרהור.

"סוכריות רחף," שעשוע מתגנב למלמולו של האיש הזקן המסכן, לשמחתה של לונה. "הייתי צריך לדעת – על זה עוד לא דיברנו."

"מה היית עושה לו יכולת לרחף?" היא שואלת, מעט חולמנית.

"הייתי עף מפה," הוא עונה לה בקול זועף, סדוק.

"אני הייתי – " היא פותחת, אבל מיד משתתקת.

הדלת נפתחת בחבטה, וקרן אור מאובקת, אפורה חודרת לתוך המרתף. דמות מותשת למראה של נער צעיר, קשור בכל גופו, נזרקת לתוך החדר, ואחריה מי שנראה כמו גובלין. הדלת נטרקת.

"אדון אוליבנדר," היא לוחשת, ולרגע שוכחת מסוכריות-הרחף. "אתה חושב שהם בסדר?"

תחילה הדמות לא זזה. עיניה של לונה, הרגילות לחשיכה, לא קולטות אף תנועה, אבל קול מוכר שואל, "לונה?"

היא לא מספיקה לענות לו, מכיוון שצעקה אדירה מהדהדת ממעמקי תקרת המרתף.

"לא! קחו אותי במקומה, תשאירו אותי!"

תדהמה שוטפת את לונה, כמו דלי של מים קפואים. "אוי, זה רון!" אומרת לונה לאוליבנדר, וקופאת. צעדים מהדהדים כעת במורד המדרגות. עוד קרן אור מזוהמת נזרקת לרגע לתוך המרתף.

"הרמיוני! הרמיוני!" כן, זהו רון וויזלי. לונה זוחלת על הרצפה הלחה והמעופשת, וקמה.

"תהיה בשקט!" אומר קול מוכר מאוד, קולו של הארי פוטר. "שתוק כבר, רון, חייבים למצוא דרך – "

"הרמיוני! הרמיוני!" צורח רון, אחוז פאניקה.

לונה מתקרבת אליהם, ושומעת קול אומר, "חייבים לגבש תכנית, תפסיק לצעוק – צריך להיפטר מהחבלים האלה – "

זה חייב להיות הארי. לונה אינה יודעת אם ליבה זינק לגרונה או צנח לקיבתה; הם חיים, ומצד שני – אוי, לא. הם פה.

"הארי?" היא לוחשת. "רון? זה אתם?"

הם לא עונים לה. היסוס מתגנב לליבה, וכמוהו גם תקווה, אבל היא חוזרת, "הארי? רון?"

"לונה?" הם שואלים פה אחד.

"כן, זו אני!" היא לוחשת. "אוי, לא, לא רציתי שיתפסו אתכם!"

בזמן שהיא מגששת לעבר המסמר החלוד, ועוזרת להארי ולרון להשתחרר מהחבלים, נשמעות צרחות נוראיות מלמעלה. בתגובה, רון נאבק שוב בכבליו.

"רון, בבקשה אל תזוז! אני לא רואה מה אני עושה פה – "

"בכיס שלי!" רון רועד ללא שליטה. "בכיס שלי יש מעמעם, והוא מלא אור – "

לונה מוצאת את הכיס, ובתוכו המעמעם. קליק. כדורים זוהרים ככוכבים קטנים זורמים ממנו בשטף. זהו מראה מופלא.

לונה ממשיכה במשימתה. לאורם של הכדורים הזוהרים היא מתבוננת בבהארי, שפניו כה עוותו, עד כי לולא המבט המוכר בעיניו הירוקות כלל לא היתה מזהה אותו; ורון, נמשיו בולטים על רקע פניו הלבנים כסיד, המעוותות גם הן – בבעתה.

כעת היא עוברת לטפל באותו נער שנזרק לתוך החדר דקות קודם לכן. הוא נראה כמעט מחוסר הכרה, ותדהמה שוב שוטפת את לונה, כאשר היא מביטה בפניו המותשות. "שלום, דין!"

לרקע הזעקות המהדהדות, ומאבקיו של רון בקירות המרתף, מגששת לונה אחר חבליו. ידיו חמות אך משותקות. גם כאשר, סוף כל סוף, היא מצליחה לשחרר אותו, הוא לא זז.

"דין?" שואלת לונה בחרדה, מניעה בהיסוס את ידיו המאובנות.

"תודה, לונה," נשמעת לחישה רועדת.

לונה מביטה בו עוד רגע. נראה שעונה קשות: מתחת לעינו היא מבחינה במריחה קלושה וקרושה של דם. חבורה בעלת צבעים אקזוטיים מעטרת את מצחו. פחד מוזר ממלא אותה, אך היא קורעת את עיניה ממנו, ועוברת לכלוא הבא. הגובלין, מעולף-למחצה, נושר כמו עלה שברירי על רצפת המרתף ברגע שנקרעים חבליו.

נשמע קול נפץ, ולונה מסתובבת על עקביה; רון מנסה כעת להתעתק בכל כוחו, לשווא.

"אין שום דרך יציאה, רון," היא אומרת לו, ומסבירה שהמרתף חסין מפני בריחות. זעקות ייסורים של מי שנשמעת כמו הרמיוני גריינג'ר עולות שוב. היא לא יכולה להאשים אותו כשהוא בוחר להתעלם מדבריה, ועצב עז שוטף אותה כאשר היא מביטה בו הולם בעוצמה באגרופיו על הקירות.

לונה ממהרת לעבר דין, שכעת מתנדנד ומאיים גם הוא לצנוח על הרצפה. היא תומכת בו בזהירות. זרועותיו תלויות עליה ברפיון.

"הכל בסדר?" היא לוחשת.

דין מנסה להזדקף. היא מביטה בפניו, מנסה לחייך אליו, כשלפתע נשמעת צעקה, ממש מחוץ לדלת.

"התרחקו מהדלת! עימדו בשורה לאורך הקיר האחורי. אל תנסו להתחכם, או שאהרוג אתכם!"

דין מאבד את שיווי המשקל, ולונה מושכת אותו איתה לכיוון הצד השני של המרתף. האורות הזוהרים נשאבים בחזרה לתוך המעמעם של רון, וכשהדלת נפתחת שורר שוב החושך.

דראקו מאלפוי עומד בתוך קרן האור. הוא גורר את הגובלין, וטורק את הדלת בחוזקה.

קראק.

לונה זוקפת את ראשה: מוזר, היה זה צליל של התעתקות.

האור חוזר להציף את החדר. גמדון-בית קטן נחשף.

"דוב – " קורא רון ומשתתק.

"הארי פוטר," מצייץ הגמדון בקול דקיק כחוט השערה; הוא רועד יותר מאשר רון, רועד כמו עלה שברירי ברוח סתיו, הנתלה על סיבי חייו האחרונים. "דובי בא בשביל להציל אותך."

"אבל איך – " הארי נדהם גם הוא, וצרחתה מיוסרת של הרמיוני בולעת את שאלתו. רון נאנק.

"אתה יכול להתעתק החוצה מכאן?" שואל הארי בדחיפות.

לונה מביטה בדובי. הוא מהנהן בחולשה, אחוז תזזית. היא מבחינה בבעתה הנשקפת מעיניו הגדולות, והזדהות עמוקה עם הגמדון הקטן מציפה אותה.

"ואתה יכול לקחת איתך בני אדם?" ממשיך הארי בהתרגשות, וההבנה מכה בלונה כמו אלה של טרול.

הגמדון מהנהן שוב.

"בסדר דובי," אומר הארי בקול נחוש. "אני רוצה שתיקח אותך את לונה, את דין ואת אדון אוליבנדר ותביא אותם ל – תביא אותם ל – "

"לבית של ביל ופלר," אומר רון במהירות. " בקתת הצדפים, ליד טינוורת'!"

הגמדון מהנהן בפעם השלישית, וליבה של לונה נושר לקיבתה. בזמן שהארי מורה לדובי לחזור למרתפים מיד אחר-כך, היא מזדקפת. גם דין זע: במאמצים כבירים, הוא פוסע קדימה.

"הארי," היא לוחשת בתוכחה. "אנחנו רוצים לעזור לכם."

"אנחנו לא יכולים להשאיר אתכם כאן," דין מתאמץ להישמע תקיף, אך נימת קולו מותשת, כמו טפטוף קלוש כנגד גחלים בוערות.

"לכו, שניכם!" פוקד הארי. "נתראה אצל ביל ופלר – "

אבל לונה שלווה בהחלטתה: היא נשארת כאן. בעודה פותחת את פיה בשביל להסביר להארי למה הוא ורון אינם יכולים להישאר לבד, הארי נאנק.

"לכו! לכו! אנחנו נבוא אחריכם," הוא מתחנן. "אבל בינתיים לכו!"

דובי מושיט את אצבעותיו הקטנות. דין אוחז בפרק ידו, ואדון אוליבנדר משלב את אצבעותיו בידו השנייה, כך שללונה אין ברירה: היא ממהרת לתפוס בו גם היא –

קראק.

זו הרגשה מוזרה, להתעתק עם גמדון. קצת כמו לאכול סוכריות רחף במינון גבוה מדי.

הם מוטלים אי-שם. ריח עז של מלח מציף את אפה של לונה, וצליל מוזר, זר לחלוטין חודר לשמיעתה המעורפלת: משהו עמום, הנשמע כמו יצור שנושם בכבדות ובשטף. היא פוקחת את עיניה, מהורהרת, והן פוגשות בים.

ירח-התכלת שוטף את הגלים, והם נשברים על הסלעים באיטיות קצבית, עמוקה, סוחפת. רודפים ונרדפים, מתגלגלים ומשתטחים לאיטם על קו החוף האפור והכהה. חוטים כסופים של קצף מעטרים את גבעות הכורכר המשוננות, כמו שרשראות זוהרות שלאט לאט מתמוססת ונספגות, נשטפות בגל הבא... לונה מעולם לא ראתה את הים: כעת היא מתבוננת בו כמכושפת.

"לונה?"

לונה מתגלגלת הצידה וחשה באדמה הרכה כנגד שיערה הקשה והמלוכלך, אליו נלחצת רקתה. "איך אתה מרגיש, דין?" היא שואלת.

דין לא עונה מיד. הוא שרוע על הגב, מתנשם ללא קול, חזו עולה ויורד במהירות. לונה מבינה אותו: הוא מנסה לעכל את החירות הפתאומית, החופש הבלתי נתפס שהוענק לו בזה הרגע, ומצד השני הבהלה עוד אוחזת בו...

"איפה אנחנו?" הוא שואל לבסוף.

"אני לא ממש בטוחה," אומרת לונה בהרהור. "רון שלח אותנו לבקתת הצדפים – " היא מתהפכת על צידה השני, ועיניה פוגשות בבקתה לא הרחק מהם. "או, הנה היא. הוא אמר שביל ופלר גרים כאן."

"ביל ופלר?"

"אוי, ומה עם אדון אוליבנדר?" לונה נזכרת, ומתרוממת במאמץ.

דין נאנק; נראה שגם הוא מנסה לקום.

"הוא מחוסר הכרה," לונה לוחשת.

"ומה עם הגמדון?" שואל דין.

"הוא בטח כבר התעתק בחזרה," אומרת לונה, ומחשבה זו מפלחת את ליבה כמו סכין של קרח. "דין, אוי לא, צריך לדאוג לאדון אוליבנדר, ניקח אותו לבית של ביל ופלר – "

"מי אלו ביל ופלר?" דין עדיין לא מבין.

לונה נעמדת על רגליה. בלי לומר מילה, היא עוזרת לו לקום.

"צריך לסחוב את אדון אוליבנדר?" שואל דין, וקולו מתייצב.

לונה מהנהנת, וניגשת לדמות השרועה השלישית. לונה לא יכולה שלא להתמלא פליאה והערכה כשהיא מביטה בדין המותש-אך-האבירי, כורע תחת משקלו של אדון אוליבנדר. היא עוזרת לו, והם מתקדמים בדממה לעבר הבקתה, שנמצאת במרחק מאה מטרים מהם.

"לונה," לוחש דין, ומחשבה פתאומית חולפת בראשה של לונה: זו הפעם השלישית באותו לילה הוא מבטא את שמה. צליל זה על שפתיו בהחלט יכול להיחשב כקרן שמש.

"מה, דין?" היא שואלת, חולמנית.

"תודה."

לונה לא שואלת על מה. היא מסתפקת, לאחר שהם מורידים את אדון אוליבנדר ליד דלת הכניסה, בלתמוך בו בזמן שהוא סוף-כל-סוף מרשה לעצמו לקרוס באפיסת כוחות.

הבקרים בבקתת הצדפים מתגלים כמדהימים – ומה שמדהים בהם שבכל יום היו שונים. השמש זורקת על המים רסיסי יהלומים, ולעולם חודרת החמימות של אפריל.

נראה שהים הזה, המוזר והמקסים, מסתורי יותר מכל דבר אשר לונה ראתה בחייה, מסוגל לרפא פצעים. בדרך כלל היא אהבה לא-לדעת, העדיפה לא לראות דברים שהיו כל כך מאכזבים לצד איך שדמיינה. אך הפעם נראה הים עלה בהרבה על ציפיותיה, גאה מעל הישגיו של דמיונה בקלות.

ביל ופלר היו חביבים, אם כי כמו רוב האנשים הם חשבו שהיא מוזרה. לונה יודעת את זה בוודאות. אבל בניגוד לעבר – כבר לא אכפת לה. השניים העניקו לה מיטה חמה ובית בטוח, מה שאומר שהיו טובים ואמיצים. לונה כבר מזמן למדה להבדיל בין אנשים שלועגים למוזרותה, לבין אנשים שפשוט מקבלים את התכונה הזו.

היו אנשים שאפילו חיבבו אותה על היותה לונה, אנשים כמו הארי, רון, הרמיוני ונוויל. הארי, רון והרמיוני היו כעת כאן איתה, אם כי לא-בדיוק איתה, כרגיל היו להם עיסוקים פרטיים, רחוקים ממנה... מהסיבה הפשוטה שהיא לא באמת נכללה בשלישייה זו.

ודין? האם דין יחבב אותה, את כל כולה? בתוך-תוכה של לונה, מתגבשת מטרה מעורפלת, לא ממשית, לענות של שאלה זו.

בערב אחד הטמפרטורות צונחות; קור פושט ביחד עם גשם, ודין מציע לפלר, שילך לאסוף קרשים לאח. לונה מצטרפת אליו.

"הו, קר," היא מציינת בזמן שהם יוצאים מהבקתה, מכורבלים במעילים של ביל ופלר.

דין מחייך אליה חיוך קטן ומשועשע מאחורי צעיפו. לונה שמחה להיות הראשונה שהצליחה להפיק ממנו חיוך, מאז הבריחה מהמרתפים.

"אז היית שם, כמה? חודש וחצי?" שואל דין, כמו קורא את מחשבותיה.

"אולי," אומרת לונה. "קצת איבדתי את תחושת הזמן."

מבט בוחן מעיניו הכהות של דין, מבט שנדמה שביכולתו לכבות את הגשם, או להבעיר אש ללא-קרשים. נשימתה של לונה נעתקת לרגע, והיא משפילה את עיניה.

"אבל זה לא היה נורא כל כך," היא מדברת לעקבות הרכות שהיא מטביעה בבוץ. "לא עינו אותי כמעט בכלל."

"כמעט בכלל?"

"רק בהתחלה קצת, כשתפסו אותי. אני מניחה שזה היה בשביל הכיף שלהם," קולה מהורהר. "אחר כך זרקו אותי למרתף ושכחו ממני, כמו שעשו לך."

"איך הצלחת?" הוא שואל בקול חמים, סימפטי. "איך הצלחת לשרוד?"

"קרפילטים," היא אומרת בלי לחשוב, ומיד קורה לה דבר שאולי מעולם לא קרה לה – היא מסמיקה.

"קרפיל - ?" מבטו תוהה, ולונה מסמיקה עוד יותר.

היא המומה מעצמה, אבל בעודה מרימה כפיסים וחתיכות עץ קטנות, היא מספרת לו הכל: על סגולותיהם המדהימות של הקרפילטים, על "שיטת קרני השמש". דין מקשיב לה בלי לגלגל עיניים, בלי לחייך. עיניו החמות פשוט סוקרות אותה, סוקרות בגלוי, ולונה מגלה שהיא אוהבת את כנותו.

"ומה היו קרני השמש שלך?" דין שואל.

עכשיו לונה זו שתוקעת בו מבט בוחן, מהורהר: למה הוא מתעניין?

דין מחייך במבוכה תחת מבטה, ומעסיק את עצמו בקרש כבד במיוחד.

"אמא שלי," משיבה לבסוף לונה, בעודה מתבוננת לכיוון הקבר של דובי. "חשבתי עליה הרבה שם."

דין מתבונן גם הוא לאותו כיוון. לפתע היא חשה באצבעותיו החמות, המבינות בין אצבעותיה.

"היא נפטרה, נכון?"

"כן."

לונה לא מעיזה לזוז. מגעו החם של דין כה מנחם.

"ומה עוד?" הוא ממלמל.

"עוד מה, קרני שמש?" לונה מנסה לשמור על ריכוז; הפעם שניהם מביטים ישירות אחד לעיני השני, מה שגורם לה להרגיש שנשמתה ניצתת.

"כן," עונה דין.

לונה מחבקת אליה את הקרשים הרטובים. "הו, אבא שלי, כמובן. ו... הבית שלי, בעצם. ובמיוחד החברים שלי..." היא חושבת על נוויל, הארי, רון, הרמיוני וג'יני.

דין מסב את מבטו, והם ממשיכים ללכת בשתיקה. גלי כפור ערפיליים בוקעים מפיה ואפה של לונה, ורק כדי לשמוע שוב את קולו של דין שיחמם אותה, היא שואלת: "למי אתה מתגעגע?"

"אה," אומר דין, ונראה שוב נבוך. לונה משועשעת; לשאול אותה שאלות זה בסדר, אבל לדבר על עצמו הוא לא אוהב?

"אני מתגעגע, טוב, לאמא שלי," הוא ממלמל. "ולהוגוורטס."

לונה מבינה שמבטה החוקר גורם לו אי-מנוחה; היא מסיטה אותו בעדינות.

"ואני מתגעגע גם, את יודעת," הוא מוסיף בשקט, ולונה וסוף-סוף מזהה בקולו גוון של עצב. "לזכות לחיות."

שניהם שותקים. הרוח הקרה צורבת את אפה של לונה, וגורמת לעיניה לבהוק מדמעות של קור.

"לא מרגישים שנגמר החורף," היא משתפת אותו בהרהוריה, מביטה מעלה. "אתה לא חושב?"

"כן," דין לוחש. "זה לא נראה כאילו הוא ייגמר בקרוב."

"דווקא כן," קובעת לונה במפתיע. "תראה."

היא מצביעה על ענפים העצים הערומים, הרטובים, תחתיהם הם הולכים. "אתה רואה את הכתמים האלה, הכתומים?"

דין מאמץ את עיניו לחריצים. "נדמה לי," הוא אומר.

"אלו סימנים של קרפילטים כחולי-עין," אומרת לונה, והשמחה גואה בה. "אם הם כבר הצליחו לצאת ממחילות-החורף שלהן, זה אומר שהחורף תם."

"מעולם לא שמעתי על קרפילטים כחולי-עין, עד שאת סיפרת לי עליהם," אומר דין ובקולו חיוך קטן. "הם נשמעים מאוד... מיוחדים."

לונה מתיקה את עיניה מהענפים, ורואה שהוא אכן מחייך, חיוך קטן וחמים, מספיק חמים בשביל להבעיר בליבה אש.

"הו, יש יצורים הרבה יותר מיוחדים ממנו," היא אומרת, ואושר בלתי מוסבר גואה בה, כאילו הרגע אגרה לא רק קרן אור – אלא את השמש כולה. "למשל, שנורקק פחוס קרן – "

"שנורקק פחוס קרן?" דין שומט חלק מקרשיו.

לונה מסבירה לו בשמחה. "זה יצור נפלא, אני ואבא מחפשים אותו כבר המון זמן, וסוף סוף הוא מצא קרן שלו! הוא קצת יותר קטן מהיפוגריף, והוא מכוסה כולו בפרווה צהובה, חוץ מאשר האוזניים...."

דין מקשיב בחיוך נבוך. ביחד הם עושים את דרכם בחזרה לבקתה, ולונה מרגישה שהיא יכולה לדלג לשם מרוב אושר. ידיהם עמוסות בקרשים לאח שתידלק.

והבקרים, הבקרים נשארים הזמן האהוב על לונה. היא מתעוררת על הספה, ועיניה נאבקות להיפקח. מבעד לריסיה המפרפרים, כך נדמה לה, היא רואה את דמותו המטושטשת של דין.

לונה נותנת למחשבות עליו לאפוף את ראשה, עיניה צופות בתקרת העץ הביתית ואוזניה כרויות למשמע רחש הגלים, אותו אושר בלתי מוסבר מתנחשל בבטנה. לבסוף המרץ שלה מכניע אותה: היא קמה על רגליה ומשוטטת לה החוצה, יחפה.

השחפים צורחים, עיניה מסתנוורות נוכח האור העז. הים נושף את גליו ברוך על הסלעים, ושואף אותם בחזרה לקרבו. לונה מתקרבת לשפת הצוק, מטה את ראשה, ורעיון מעורפל מתגבש בראשה, לרחף על פני המים, לפסוע מעליהם, לרקוד בקלילות מעל-פני הגלים בלי להיות בתוכם...

לונה מסתובבת לאיטה, ולפתע נדמה שהרוח הפסיקה לנשוב: עיניו של דין צופות בה מפתח הבקתה.

"בוקר טוב, דין!" היא אומרת בקול שלא נשמע כמו קולה, בעוד פניה מתחממות מעט.

דין מביט בה במבט מוזר. "בוקר טוב," הוא מפהק. "איך את יכולה לקום כל כך מוקדם?"

לונה מבינה שכוחותיה אינם מספיקים לה בשביל לדבר עם דין ולעמוד בו זמנית. היא מתיישבת על האדמה. "אני תמיד מתעוררת מוקדם כשאני מאושרת."

"את מאושרת?" שואל דין בעודו מחליק גם הוא לישיבה בצל הבקתה.

איזה מן בן אדם סקרן הוא? חושבת לונה בחיוך. "אתה לא?" היא עונה כתשובה.

"מאושר זו מילה חזקה," פיו מתעקם.

"הו, מאוד," היא מהנהנת.

דין מחייך חיוך שהיא מתקשה לפענח. אילולא היתה שלווה מטבעה, היא וודאי היתה נבהלת עכשיו מעצמה מאוד.

"לא חסר לך כלום עכשיו?" שואל בשקט. "כל קרני השמש שלך?"

"יש כאן המון שמש," היא מציינת.

"אולי," עכשיו דין מהרהר, ולונה נשטפת בחום כשהיא מביטה בהבעה בחדשה הזאת. עיניו סוקרות את הגלים המתרסקים על הסלעים.

לונה מביטה בהם גם היא, אבל נשימותיו החמות של דין לצידה מוחשיות בהרבה מהים המתפתל לו שם, והיא לא מצליחה להתרכז בהרהוריה-שלה.

"ישנה עוד קרן שמש?" הוא שואל לבסוף. "שלא ציינת?"

"כן," היא אומרת מיד, בלי לחשוב אפילו. כן, יש משהו נוסף, שהוא יסוד אושרה, לונה בטוחה בכך. אבל מה?

"מה?" שואל גם דין, מתעניין.

"אני לא יודעת," היא אומרת.

דין נראה מופתע. "באמת?"

"כן, באמת."

"לפעמים נדמה שאין משהו שאת לא יודעת."

אוי לא, עכשיו לונה חייבת לדעת; היא מביטה בו ומחשבותיה קודחות הרהורים.

"למה אתה חושב ככה?" היא שואלת פתאום, ומשהו מתרכך בה כשהיא רואה שדין נהיה נבוך.

"טוב," הוא אומר, לא מביט בה. "את חכמה. אפילו יותר מרוב תלמידי רייבנקלו שאני מכיר, אפשר להבין את זה אם משוחחים איתך, אפילו רק כמה דקות. אבל מצד שני, את... את אמיצה," קולו מתייצב. "היית יכולה להיות איתנו, בגריפינדור."

ליבה של לונה מתעופף לגרונה, כמו פרפר קטן. מי זה איתנו? אולי התכוונת, איתי?

"אמרת דבר ממש נחמד," היא מחייכת אליו. "אבל אני חושבת שבכל אחד יש מינונים שונים של חכמה ואומץ. וגם טוב-לב, ושאפתנות. אך הם קיימים בכולנו..."

מבטו של דין מעמיק לעיניה באופן שגורם לפניה להתחמם שוב, אז היא מביטה בשמיים התכולים שמאחוריו. הם נראים צלולים כל כך, עמוקים כל כך... מתחננים שתקפוץ לתוכם. תנסוק אליהם, תעוף, תרחף –

"אני יודעת!" היא אומרת. "סוכריות רחף!"

"סוכריות רחף?" דין המום.

"סוכריות רחף הן מה שחסר לי, הן קרן שמש," היא מסבירה.

דין בוהה בה.

"הן נהדרות," היא נהיית חולמנית. "מתוקות ו...הייתי רוצה לטייל ככה, מעל כל הים הזה, לרחף מעליו בעזרתן."

"לונה לאבגוד," דין רוכן לעברה. "אין דבר יותר בלתי-צפוי ממך."

"גם הן בלתי צפויות," לונה חשה בנשימתו החמה על מצחה, מה שלוחץ מיד על מנגנון-הפטפוט-המהיר שלה. "אתה יודע, הן יכולות להשמיע צלילים, אני חושבת שזה בגלל שאחד המרכיבים שלהן הוא עוקץ של בילוויגים, אבל – "

לונה לא מספיקה לסיים את המשפט.

לנשיקה ראשונה יש טעם מוזר, אבל לא מוזר-רע. מוזר ומיוחד, מן טעם שמעורר בך פליאה, טעם שלא תשכח עוד גם אחרי מיליון שנה.

עיניה של לונה עצומות, ובזמן שהמתיקות הייחודית מציפה את פיה, היא שומעת צלילים עדינים, עמומים. כעבור כמה שניות, רגליה ניתקות מהרצפה.

היא מרחפת.