הציור

היד הרועדת אחזה בעט הנוצה וטבלה אותו בדיו.
היד זזה לעבר הדף והתחילה לצייר.
הציורים תמיד עזרו לאותה הנערה.
פורקן לרגשותיה.
היא ציירה וציירה.
כל ציור סימל דבר אחר.
כשהיא סיימה,הדף היה מלוכלך.
לא כי היא לא ידעה לצייר.
הוא היה מלוכלך מדמעות.
דמעותיה.
היא לא בכיינית.
הרי למה לה לבכות?
יש לה משפחה.
היא יפה.
היא כמעט מצתיינת.
למה לה לבכות?
אה,כן.
בגלל חברה שלה.
לבנדר כבר לא נמצאת כאן יותר.
או,לא.
לבנדר ממש לא מתה.
אבל לבנדר גם לא כאן.
לבנדר חיה בעולם משל עצמה.
רק לבנדר והרוני פוני שלה.
לבנדר השאירה אותה מאחור.
זנחה אותה.
היא ראתה שגם הרמיוני והארי לא מרוצים.
היא בשמחה הייתה זורקת את רון אליהם בחזרה.
משאירה את לבנדר לעצמה.
היא קימטה את הדף בתיסכול וזרקה אותו.
הוא נחת ממש ליד האש.
היא קפצה ממקומה.
ביד רועדת היא הרימה את הדף והשליחה אותו לאש.
כאשר עשתה זאת הוא נפתח וראו את הציור שבפנים.
היא התעלמה ממנו ורצה בוכה אל מעונות הבנות.
היא תרקה את הדלת ונכנסה למיטה.
בשתי שניות הבכי חסר המעצורים שלה הפך לשינה.
אבל למטה אל חדר המועדון נכנסה האחרת.
לבנדר.
היא בכתה.
גם היא,כמו חברתה הטובה,נזרקה.
הושלחה הצידה.
רון,רון שלה הורעל וכשהיה בתרדמת הוא מלמל את השם.
הרמיוני.
היא כעסה כל כל.
כעסה ובכתה.
היא רצה והתיישבה ליד האח.
היא בכתה ובכתה ללא יכולת להפסיק.
ניצוץ אש קטנטן לכד את מבטה.
היא הביטה לתוך האח וראתה את זה.
ליבה נשבר למראה הציור.
היא ידעה שפראוואטי ציירה אותו.
היא רצה לעבר מעונות הבנות.
היא חייבת להתנצל בפניה.
הרי הציור אומר הכל.
כל מה שפראוואטי הרגישה,מסופר בציור.
לבנדר העירה את פארוואטי והחלה להתנצל.
ולמטה החדר המועדון הדף,כמו רגשותיה של פארוואטי,החל להכלות.
הציור החל לאט לאט להשחיר.
הציור של הנערה הבוכה ומולה חברתה הטובה ביותר מתנשקת עם נער ג׳ינג׳י.
הציור שסיפר הכל לכל מי שרק ידע לקרוא אותו.
לאט לאט הוא נשרף ונעלם כליל.
ואיתו כל העצבות והבדידות של פארוואטי.
הכל נשכח כלא היה.