נורדי, יווניה ורומאית

מחנה החצויים

אין לי מושג מה אתם עושים פה.

ברצינות, בני תמותה שכמותכם.

אם אתם רוצים תקציר למה שהולך לקרות, אני אעשה טובה ואספר לכם. זה רק מופע אחד גדול של: "בואו נביך את מגנוס עד שהוא ירצה לדקור את עצמו בעזרת ג'ק!"

ג'ק, דרך אגב, הוא החרב המדברת שלי.

אבל אתם בטח יודעים את זה, כי הסיפור הזה (אני חושב שקוראים לזה פנקייק, או פאנפיק, וואט אבר) מיועד רק למי שקרא את הספר.

לא קראתם? אז למה לעזאזל אתם כאן?

טוב, מי שכן קרא את הספר בטח חושב: "שיואו, מה אלו החפירות בע"מ האלו? אני אלך לקרוא פאנפיק על הארי פוטר וזהו."

מאוד מקורי, אנשים.

כדאי שאני אתחיל לספר לפני שתנטשו אותי.

(לא שיש לי בעיה עם זה. פאדיחות גדולות עומדות לקרות. בעיקר לי)

אז הפסדתי בהתערבות.

קניתי לאנבת' פיתה עם פלאפל. ומסתבר שהיא אף פעם לא טעמה פלאפל. 

כאילו, מה?!

אבל זה בטח לא מעניין אותכם. בסדר, אני אעבור לשיחה המרתקת שניהלנו.

"אני עדיין לא מאמינה שאלים נורדים באמת קיימים," נאנחה אנבת' ונשענה אחורה במושב הכיסא שלה. 

"אני לא מאמין שאלים יוונים באמת קיימים," השבתי. "ורומים, ומצרים*... אני לא מבין איך את מופתעת."

היא גילגלה את העיניים האפורות העזות שלה. היא סיפרה לי על אימה האמיתית, אלת החוכמה והמלחמה- אתנה. זה הסביר הרבה מאוד דברים. 

כמו, למה יש לה מבט רצח תמידי. "זה לא כזה פשוט... ראיתי המון דברים, וגיליתי המון עולמות שקיימים במקביל לעולם שלי. אבל המיתולוגיה הנורדית היא מסובכת. קראתי קצת על האלים האלו, מתוך סקרנות. החוקים שם משונים. באמת יש תשעה יקומים מקבילים? וכאילו, הם כולם יוצאים מתוך ענפים של עץ?"

בדיוק שתיתי מתוך פחית קולה. הנדתי בראשי לצדדים, מה שגרם למשקה לתסוס בפי. "לא, מתוך עמוד 'זהירות, ברווזים חוצים'. אבל זה לא משנה."

אנבת' פתחה את פיה לשאול שאלה, אבל היססה.

"מה?" שאלתי.

"עמוד ברווזים חוצים?!"

"כן, מה הבעיה עם זה?"

"זה אולי... הדבר הכי מוזר ששמעתי שנה האחרונה."

ולפי מה שסיפרה לי שעתיים קודם לכן, זה בהחלט הישג.

כול ההרפתקאות שעברה היו הרבה יותר מרשימות משלי.

ת'ור ואודין וכול הענקים שפגש נשמעו ממש מטופשים לעומת מועצת האולימפיים והיצורים המדהימים שנגדם נלחמה.

ברור שלא אמרתי את זה בקול רם. לא הייתי רוצה לתת לה את ההרגשה שהיא לגמרי ניצחה.

אבל אחרי כול הבלגן שעברתי, היה כיף פשוט לשבת עם בת משפחה, להרגיש בטוח, להרגיש כמו בן אדם נורמלי שלא עומד להיהרג כול שנייה. 

סיפרתי לה אך ולהלה נראת. היא ממש הסתקרנה לגבי האדריכלות.

"אני מתה על שכונת ביקון היל!" היא אמרה בעיניים נוצצות. "בעיקר על הבתים שבנויים מאבנים אדומות שעדיין אפשר לראות את הסיד הלבן שחיבר ביניהן, את החלונות עם התריסים הכחולים... אני אוהבת ארכיטקטורה ויקטוריאנית."

זה כאילו, כול מה שעניין אותה לגבי ולהלה.

לא האל אודין, לא הולקירות, לא העובדה שאנשים שנמצאים שם הם גיבורים שמתו...

היא ניסתה להעמיד פנים שהיא מתעניינת כשתיארתי את החברים שלי: סאם בת לוקי, בליצ'ן הגמד, הארת'סטון האלף האילם, טי ג'יי, מלורי וחצי נולד.

אבל ראיתי שהיא רוצה שאחזור לספר על האדריכלות של ולהלה.

"אה, כן. כמעט שכחתי לספר לך על ג'ק."

היא הטתה את ראשה. "ג'ק?"

הסרתי את התליון בצורת הלהב מהשרשרת שלי. ג'ק צמח ללהב הקיץ שזהר בגוון כסוף.

"זה ג'ק."

היא הושיטה את ידה לגעת בו. "קראת לחרב שלך ג'ק?"

ג'ק התעורר מתנומה שלו.

כן, להבי קיץ צריכים לנמנם מידי פעם, יש לכם בעיה עם זה?

תשמרי את הידיים שלך לעצמך, ילדה. אני מרשה רק למגנוס לאחוז בי.

אווו. זה נוגע ללב.

אנבת' משכה את ידה ונרתעה. "החרב שלך מדברת? או מדבר...? הוא זכר, כן?"

ג'ק זמזם בזעם.

"כן, ג'ק הוא גבר-גבר. ג'ק, זאת בת-דוד שלי, אנבת'. תתנהג יפה."

אנבת' התגברה על ההלם. "וואו. החרב.. זאת אומרת, ג'ק ממש מגניב."

נראה שזה מפייס אותו מעט, איכשהו.

אם כך, נעים להכירך, אנבת' צ'ייס.

"גם אותך," היא חייכה.

היא הביטה בי בהיסוס, "אז.. אני יכולה להסתכל?"

זה תלוי בג'ק. הוא לא נשמע מתלהב במיוחד. בסדר, אבל רק לדקה.

היא לקחה את ג'ק מהיד שלי ובחנה אותו. "מעניין... אף פעם לא ראיתי חרב כזאת. זה ברור שהיא נוצרה ביד אומן, מאוזנת וחזקה באותה המידה. בנויה לריסוק עצמות ולא לניקוב. לא ידעתי שזה הסגנון שלך, בן דוד," היא הרימה אליי את מבטה.

בהיתי בה בהלם. כן, קלטתי את כול העניין של עולם החצויים היווני, אבל מתי היא הספיקה להפוך למומחית בכלי נשק?

"הרונות פה מזכירות לי רונות מצריות. אני מנחשת שהן נורדיות או משהו כזה, נכון?"

"ויקינגיות."

היא החזירה לי את ג'ק, שהרגיש לי מרוצה מהמחמאות למרות הכול.

"טוב, עכשיו תורך לספר על מחנה החצויים. איך הוא? איך האנשים שם?"

אנבת' חייכה. "אלים אדירים. מאיפה להתחיל?"

אבל היא לא הספיקה. הטלפון שלה, שהונח על השולחן, צילצל. 'אבא', היה כתוב על הצג.

היא לקחה אותו וענתה לשיחה. "הלו?"

אני לא שמעתי את התשובות של דוד פרדריק, אז אני פשוט אדמיין לכם לפי התשובות שלה.

"איפה את?" 

"אהמ... סתם, באיזה מסעדה."

"עוד כמה זמן את חוזרת?"

"עוד מעט, אבא."

אין לי מושג מה יכול להיות השאלה שהוא שאל.

"לא."

משהו. משהו. משהו.

"תקשיב אבא, אני לא בסכנה. אין פה מפלצות. אתה לא צריך להילחץ."

משהו שדודה פולנייה הייתה אומרת.

"בסדר, נו. אני עכשיו מזמינה מונית."

היא נפרדה מאבא שלה והביטה אליי בהתנצלות. 

"את צריכה ללכת," מילמלתי.

היא הנהנה ושמה את ידה על כף ידי. "אולי תבוא איתי? אבא שלי ממש ישמח-"

"אני לא יכול."

תקשיבו, ממש כאב לי לראות את המבט המאוכזב שלה. אבל היא ידעה מראש שאסרב.

דוד פרדריק בטח הרבה יותר חברותי מדוד רנדולף, אבל הוא ישאל שאלות.

הרבה שאלות שלא אוכל לענות אליהם.

ליוויתי את אנבת' לרחוב וניסתי לעזור לה לתפוס מונית.

"הי, מגנוס. יש לי רעיון." היא אמרה.

"ממממ?" שאלתי, סוקר בעיני את הכביש.

"אולי תבוא לבקר אותי במחנה החצויים?"

בהיתי בה. "מה?"

"מחנה החצויים. אתה יכול לבוא לשם, רק מפלצות לא יכולות להיכנס. ונוכל גם ללכת לסן פרנסיסקו, אני אראה לך איפה אני גרה, ובאותה הזדמנות את מחנה יופיטר."

אני לא בטוח שזה אפשרי.

"אני לא חושב שירשו לי."

"אבל מותר לך לזגזג בין העולמות נכון? זה לא משנה לאן אתה הולך."

"כן, כול עוד אין מלחמה או קרבות, מותר לי ללכת לכול מקום כול עוד אני לא עושה שם בעיות. אבל זה לא קשור. אסור לי לחשוף את העובדה שאני נורדי."

אנבת' הביטה בי, הרגש בעיניים שלה לא היה מוגדר. יכול להיות שהיא התלבטה אם לנעוץ בי מבט רצחני, של: 'אתה בא וזהו'. או מבט מתחנן, של: 'באמת, מגנוס? אתה הולך לאכזב אותי?'

שניהם היו עובדים עליי. 

העיניים שלה היו אפורות, אבל הפנים שלה הזכירו לי כול כך את הפנים של אימא שלי.

"אוחח, בסדר. אני אבוא."

היא חייכה והוציאה עט מתיק הגב שלה.

היא רשמה לי כתובת על היד. "אתה יודע את המספר טלפון שלי, אבל זה רק ליתר ביטחון."

היה כתוב לי בדיו שחורה על היד משהו עם תותי דלפי.

מונית בדיוק עצרה לידינו. 

אנבת' חיבקה אותי. "תשמור על עצמך. ותתקשר."

בסדר, אימא.

"ביי," אמרתי לה.

בעוד המונית נוסעת ומותירה שביל עשן מאחוריה, ג'ק זימזם על החזה שלי.

משכתי אותו מהשרשרת. "מה עכשיו?"

זה לא רעיון טוב.

"תנסה אתה להתווכח איתה! זה בלתי אפשרי!" אמרתי בזעף.

בשם אסגרד, זה באמת לא הולך להיגמר טוב.

*אנבת' פגשה את סיידי במטה סובק, שעדיין לא יצא לעברית. אז טכנית, היא מודעת לעולם המצרי.

ואנשים, לא יכאיב לכם להגיב.

תודה שקראתם! (:

		הפרק הבא