מרילין בלק

תחנת קינגס קרוס היא אחד המקומות הכי סואנים שמרילין אי פעם ראתה.
אבל בעודה מנסה להגיע ליעדה היא לא יכלה שלא לשים לב ליופי שהסתתר במקום: העמודים הגדולים והמעוטרים שהחזיקו את המבנה מליפול, הרכבות הגדולות האדומות והמפוארות, אפילו המבטא הבריטי העדין והמתגלגל שקרץ לה מכל פינה,
כל אלה הקסימו את מרילין וגרמו לה להתמוגג.
"זוזו כבר!!"
ניק רטן לעבר זוג אנגלים צעיר שהאטו את צעדיהם בשביל להתבונן במפה, ואחרי שנכח לדעת שהם לא מתייחסים להערתו כהוא-זה הוא תפס את מרילין בידו הפנויה וכמעט דרס למוות את האנגלי שעמד מולם במזוודתה של מרילין, שאחז בידו השנייה.
כשהם עצרו מול הקיר שבין רציף תשע ועשר, מרילין לא יכלה שלא לחשוב איזה יבש אח שלה.
"מה את רוצה?" שאל אותה ניק כשראה שהיא מגלגלת את עיניה.
היא הנידה בראשה בביטול והעבירה את מבטה לקיר.
"איך לעזאזל אנחנו צריכים לעבור אותו?" היא תהתה.
ניק בהה בקיר בהבעה חושבת, עד שלפתע הוא תפס בידה של מרילין וזז אחורה.
"את זוכרת מה היה כתוב במכתב ההוא שקבלת?" הוא לחש באוזנה.
מרילין הנהנה ,אף על פי שלא באמת זכרה.
ניק הניח את ידיה על המזוודה ודחף אותה בקלילות קדימה.
"אז רוצי, אני מאחוריך."
מרילין עשתה כדבריו בבלבול, לא מבינה לגמרי מה הסיבה לריצה, אבל כשהייתה כבר בצד השני של הקיר זה כבר לא עניין אותה.
אם היא חשבה שהעמודים בקינגס קרוס היו יפים, אז העמודים ברציף 9 ושלושה רבעים פשוט בהקו מיופי, ואם היא חשבה שהרכבות האדומות היו מפוארות, אז הרכבת הלבנה 'אקספרס הוגוורטס' הייתה מסנוורת מפאר.
מחשבותיה נקטעו על ידי ניק, שחטף את המזוודה מידיה והוביל אותה לכיוון הרכבת, מבלי להסתכל פעמיים על המקומות בהם עבר.
מרילין נתקה ממקומה במחשבה שניק יותר מדי אדיש לכל הסובב אותו, ונסתה לפלס את דרכה אליו דרך ההמון.
אם היא חשבה שתחנת קינגס קרוס הייתה סואנת, אז רציף 9 ושלושה רבעים היה פשוט חנוק.
כשהגיעה לבסוף לניק, פניה החיוורים בדרך כלל היו אדומים ממאמץ ורגליה כאבו כל כך עד שנאלצה להשען על המזוודה הענקית שלה כדי לא ליפול.
ניק פצה את פיו כדי להיפרד מאחותו, אבל הוא נקטע על ידי קולות מוכרים.
"מרילין! מרילין, כאן!"
מרילין הרימה את מבטה ונוכחה לדעת שהקולות מגיעים הישר... מעליה.
מתוך חלון הרכבת שמעליה חייכו אליה פרצופים מוכרים.
מרילין חייכה אליהן בחזרה ונופפה להן.
"לונה, טניה, היידי! היי!" היא קראה לעברן.
"שמרתן לי מקום בתא, נכון?"
היידי לבשה על פניה הבעת אימה.
"אוי ואבוי! נראה לי שיש בכל תא מקום רק לשמונה!"
מרילין צחקה.
"טוב, אני כבר עולה. אני רק אגיד ביי לניק."
הן העבירו את מבטן לניק וחייכו אליו.
"ביוש ניקיטה!" קראה לעברו לונה.
ניק הסמיק מכעס.
"אני עוד אראה לך מה זה, לונארה." הוא סינן מבין שיניו.
מרילין התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה ללחיו של ניק.
"להתראות, ניק! נתראה בחג מולד!"
היא תפסה את המזוודה שלה וניסתה להעלות אותה לרכבת, בעוד ניקיטה מנופף לה בהיסח דעת, פניו עדיין עוטים הבעת עלבון.
מרילין רצתה לחנוק אותו.
"ניק! בוא תעזור לי!" היא צעקה.
לפתע היא הרגישה משיכה מצד המזוודה, ואז המזוודה הייתה לצידה.
היא הסתכלה הצידה במטרה להודות למי-שזה-לא-יהיה שעזר לה, ועיניה ננעלו על הנער שהיא הכירה כל כך טוב.
"אדווין!" היא חיבקה אותו.
אדווין חייך כנגד שיערה השטני, למרות שהיא לא יכלה לראות אותו.
"אני כל כך שמח לראות אותך שוב, מרילין." אמר אדווין כשנפרדו, ואז פניו עטו הבעה ביישנית והוא הכניס את ידו לשיערו.
"אני לא יודע מה הייתי עושה עכשיו אם לא הייתי מוצא אותך. אני מרגיש כל כך אבוד ברכבת הענקית הזאת."
מרילין חייכה ותפסה בידו.
"מספיק להיות ביישן, אד. אתה בין חברים."
היא משכה אותו לעבר הכיוון המשוער של התא של חברותיה, והוא גלגל את עיניו.
"אני לא יודע איך את מגדירה 'חברים', אבל בשבילי חבורת ברונו הם לא חברים."
למשמע השם מרילין האטה והקטינה את חיוכה.
"אני מבינה שנתקלת במפגרים."
אדווין הנהן בכובד ראש.
"למען האמת הם אלו שנתקלו בי. אני רק עמדתי."
בשלב הזה מרילין נעצרה ופנתה במבט זועם לאדווין.
"הם התנגשו בך?!"
אדווין האדים, ומרילין ריככה את מבטה.
"סליחה."
לפתע היא שמה לב שהיא לוחצת חזק מדי את ידו, אז היא שחררה מעט את אחיזתה בידו.
שתיקה מביכה השתחררה.
"הם... הם לא פגעו בך או משהו, נכון?" מרילין שאלה בלחש.
אדווין הניד בראשו, ממען לפגוש במבטה של מרילין, ושילב את אצבעותיו באצבעותיה.
פתאום היא ראתה את זה; שריטה אדומה ארוכה השתרעה על כל אורך ידו הימנית של אדוון, בולטת כל כך על גבי עורו הלבן עד שהיא תהתה מה מנע ממנה מלהבחין בה לפני כן.
היא הפרידה את אצבעותיה מאצבעותיו בעדינות ותפסה את זרועו בשתי ידיה, בוחנת את הפציעה ביתר דקדוק.
מקרוב היה נתן לראות שהשריטה לא ממש עמוקה, ושהיא ישרה באופן שרק כלי מיוחד יכול היה לשרטט.
כלי כמו סכין, כמו חרב.
כמו פגיון.
מרילין עזבה את ידו ונאנחה.
"מתי תפסיק כבר להגן עליהם?" היא שאלה בייאוש.
"אני לא..." התחיל אדווין למחות, אבל קולו גווע.
שניהם ידעו טוב מאוד עד כמה שהיא צודקת.
אדווין לקח את המזוודה מידה של מרילין והתחיל ללכת קדימה, והיא רק שתקה והתחילה ללכת אחריו, בידיעה שהשיחה נגמרה.
הם הסתכלו הצידה וחיפשו את התא הנכון בלי להחליף מילה.
בסוף אדווין היה זה שמצא את התא, והוא פתח אותו ופניו אורו.
"אדווין!!!!" מרילין שמעה את קריאתה של היידי, ומיד אחריה את קולה של לונה.
"אני רואה שלקחת את כל הבית לפנימייה." היא טענה, ומרילין נחשה שהיא הצביעה על שתי המזוודות שסחב באומרה זאת.
אדווין צחק.
"לא, לא שתיהן שלי. אחת של מרילין, היא בחוץ."
אבל כשהוא פנה להביט במרילין, היא כבר נעלמה.