גורלות OOC

היי אנשימו! אז זה הפאנפיק השני שלי, שאני לא בטוחה שהוא יותר טוב אבל אני בטוחה שהוא יותר ארוך ויש לי יותר מוטיבציה להמשיך אותו, ויותר רעיון כללי לכל העלילה.

אז לפני שאני אתן לכם לקרוא בשקט את הפרק הראשון, אני צריכה לעשות הקדמה ארוכה.

טוב, אז קודם כל, הספר עוסק בדמויות מסרטי האנימציה של Walt Disney Pictures, DreamWorks Animation, Universal Studios , אז כצפוי כל הזכויות לדמויות שייכות להם. לא כל הדמויות מכל הסרטים יופיעו בפאנפיק הזה, ואני אשתדל להשתמש בדמות אחת מכל סרט. 

אני לא יודעת עם זה נחשב OOC, בגלל שיש הסבר הגיוני לכך שהדמויות מתנהגות לא כמו שהן בדרך כלל מתנהגות, וההסבר הוא- (אזהרת ספוילר!) שהם איבדו את הזיכרון שלהם ולכן גם את התכונות שלהם והאישיות שלהם, למרות שאני חושבת שעדיין נשאר בהם משהו שמאפיין אותם אחריי המעבר שלהם ל"בית ספר HD". לא חשוב.

בכל מקרה, הפאנפיק הזה יעסוק בעיקר בחבר'ה הצעירים יותר מהסרטים האלה, לדוגמא: הירו המדה (שישה גיבורים), ריילי אנדרסון (הכל בראש), פני (בולט. וחיפשתי, אנשים, אבל מסתבר שלעולם לא המציאו לה שם משפחה), ווילבר (לפגוש את הרובינסונים. ו, תקשיבו, אני אפילו לא באמת ראיתי את הסרט הזה [אני עדיין מחפשת אתר שאני יכולה לראות אותו באופן נורמאלי] אז אני לא יודעת עם אפילו עם קוראים לו ווילבר או ווילבור, אז עם אני טועה בבקשה תכתבו לי בתגובות ואני אתקן) וכל הילדים הפחות או יותר בגילאים האלה.

הפאנפיק הזה יכתב מכמה נקודות מבט של הדמויות, אבל בעיקר מנקודת המבט של ריילי, וטיפה פחות מזה של הירו.

פרט לכך... חלק מכם ממש ישנאו אותי על האופי שעשיתי לכמה מהדמויות. אבל ממש. ממש ממש. ממש ממש ממש ו... כבר הבנתם את הרעיון הכללי. אז לא לשפוט אותי, שום דבר פה הוא לא אישי נגד הדמויות ואני אוהבת את כווולללםםם, אבל הייתי חייבת לעשות את חלק מהדמויות פחות נחמדות מהאחרות ו... אולי אפילו ממש מגעילות. אז לא לכעוס עלי - אזהרתי אותכם.

הפרקים בספר הזה לא יהיו ממש קצרים אבל גם לא ממש ארוכים, כי בטור מישהי שקוראת מלללאאא פאנפיקים, גיליתי שאחריי שאתה קורא שלושה פרקים של פאנפיק שבכל פרק יש 10,000 מילים, ממש מתחיל להימאס לך. אני גם לא אוהבת את הפרקים ממש קצרים, אז אני כן אשתדל לעשות אותם ארוכים יחסית, אבל רק יחסית. לא יותר מזה.

חוץ מזה גיליתי שזה ממש מבאס לקרוא פאנפיק שנעצר באמצע המתח ועודכן לפחות לפני חודש, כך שאין לך שמץ של מושג עם הכותב ממשיך אותו או לא. אז אני מודיעה לכם כבר עכשיו: יש לי בוורד ארבע פרקים מוכנים, שמונה עשרה עמודים מוכנים (עם להיות מדויקת) ואני ממשיכה לכתוב כל יום במרץ.

אז על תדאגו, אתם לא תישארו במתח.

וזה הכל, אני חושבת...

אז תהנו, ובבקשה תכתבו לי מה אתם חושבים עליו בינתיים.

אז... זהו.

 הדבר הראשון שריילי נזכרה בו כשהיא התעוררה היה שהיא לא זוכרת כלום.

לא איפה היא נמצאת, לא איך הגיעה לשם, לא לשם מה הגיעה ולא מאיפה באה.

ככל שהיא ניסתה להיזכר ביותר ויותר דברים, כך נוכחה לדעת שהיא לא יודעת שום דבר, ובסופו של דבר היא קלטה שהיא אפילו לא זוכרת את שמה.

בפאניקה הולכת וגוברת היא זינקה על רגליה ובחנה את הסביבה שלה, מקווה לראות משהו מוכר. היא נשנקה וכשלה לאחור.

היא נמצאה בתוך חלל לבן, ריק, מקום ללא קרקע וללא שמיים. בעודה בוהה בסביבתה, היא צפתה כשהעולם הולך ונבנה לנגד עיניה.

משום מקום החלו להופיע גבעות ירוקות מצופות שיחי אוכמניות ושמיים בהירים, ומתחתיה דשא החל לצמוח מתוך הכלום.

היא קלטה שהיא עומדת באמצע שורה של ילדים, כולם לפחות בני 10 עד גיל 14. מצד אחד שלה שכב נער צנום שנראה פחות או יותר בן ארבע עשרה, עם שיער שחור פרוע, לבוש גופייה שחורה עם הכיתוב HD ומכנסי ג'ינס שהגיעו לו עד הברכיים. לפתע היא שמה לב שכולם היו לבושים ככה. כולל עצמה. מהצד האחר שלה שכבה נערה שנראתה בערך בת שתיים עשרה, שהיה לה שיער אדמוני שהגיע לה עד קצת מתחת לראש. משני צדדיהם שכבו כתריסר ילדים נוספים בגילאים פחות או יותר האלה. והם לא היו לבדם.

השורה שלהם הייתה שורה אחת מתוך שלוש שורות שונות, כל שורה גילאים קצת אחרים.

היא שיערה שהנערים בשורה לפניהם היו בני חמש עשרה עד שש עשרה, והשורה לפניהם הייתה של הגילאים שבע עשרה עד עשרים. כולם היו מחוסרי הכרה.

היא כרעה ליד הנערה שלצידה וניסתה לנער אותה. שום תגובה.

זה לא יעזור לך, אמר קול רם ועמוק.

היא קפצה על מקומה והסתובבה סביב עצמה, מחפשת אחר המקור שלו. לא היה שם איש.

צחוק מרושע הדהד בגבעות שעוד לא סיימו להיבנות.

"מי שם?!" היא צעקה והרימה את ידיה לפני פנייה, לא מפסיקה להעיף מבטים סביבה. הצחוק המפחיד התחזק.

את ילדה משעשעת, ריילי אנדרסון, הוא אמר, והיא הצטמררה מהאזכור של שמה.

"מי אתה?!" היא צעקה שוב, וקולה היה מלא פחד. "איפה אני?! תראה את עצמך!!!".

הצחוק שב והתגלגל על הדשא הצומח.

רק אני יכול להעיר אותם, אבל לשם כך את תצטרכי להבטיח לי משהו. הקול אמר.

"לא מבטיחה לך שום הבטחות!! תענה לי!! מי אתה?! למה אני כאן?!"

את צריכה להבטיח לי שבבוא הזמן, את תקשיבי לי ותעשי מה שנכון בשביל החברים שלך, הוא התעלם ממנה. את תצייתי לי ותקריבי את עצמך בשביל הגורל של אלא שאת אוהבת. אם לא תעשי את זה, כל מה שאת מכירה יושמד.

"על מה אתה מדבר?!?!" היא צרחה, אבל האדמה שמתחת רגליה נפתחה, והיא צנחה בזעקה לתוך בור חסר תחתית.

ריילי פקחה את עיניה, והפעם זה היה על אמת. היא שכבה בשורה של ילדים בני 10-14, בדיוק כמו בחלום שלה, רק שהפעם הסביבה שלה הייתה כבר בנויה לחלוטין. כששבה לנסות להיזכר בעברה, גילתה שכלום לא השתנה והיא עדיין לא זוכרת שום דבר, פרט לשמה, ריילי אנדרסון.

בגבות מכווצות, היא קמה וניקתה בוץ ממכנסי הג'ינס הכהים הקצרים שלה. שורה של גבהות ירוקות מצופות שיחי אוכמניות נפרסו מולה, על הגבעה האמצעית היה בית דו קומתי ענק מחולק לשלושה חלקים, כל חלק צבוע בצבע אחר. החלק האמצעי של הבית, הגבוה ביותר, היה צבוע כולו באדום ולבן, ומעל דלת העץ הקהה שלו היה שלט שעליו כתוב: שלישיסתים.

החלק מימינו, המעט נמוך ממנו היה צבוע בצהוב בהיר, היו לו חלונות גדולים ממוסגרים בווילונות לבנים-שקופים, ומעל הדלת הלבנה שלו היה שלט: חצאימניקים, והחלק השלישי של הבית, שגובהו כגובה החלק השני, היה צבוע בתכלת, החלונות שלו היו ממוסגרים בווילונות שצבעם כחול קהה, ומעל דלת העץ האדומה שלו היה שלט שעליו רשום: אחדניקים.

 סביב הבית נפרסו גני ורדים ואזורים מוסתרים בעצי אלון גבוהים וצפופים, והגבעה שעליה ניצב הייתה מוקפת בנהר גדול וגועש, והדרך היחידה לחצות אותו היה גשר אבן בצורת קשת בקדמת הגבעה.

ריילי העיפה מבט בכל הנערים ששכבו לרגליה. היא לא הייתה בטוחה כמה זמן הם היו מחוסרי הכרה, אבל היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. היא לא יכלה לקרוא לעזרה. היא הייתה העזרה.

לפתע היא שמה לב לדלי כחול כהה שהיא הייתה יכולה להישבע שלא היה שם קודם. היא התקרבה אליו, נזהרת לא לדרוך על אף אחד. הדלי היה ריק.

היא העיפה מבט בנהר, ורעיון התגבש במוחה. היא לקחה את הדלי ורצה אליו, וטבלה את ידה בנהר. הוא היה קפוא, כמצופה. היא חייכה ומילאה את הדלי במים, אחר כך רצה לנערים האחרים ושפכה את המים על שני הנערים שהיו לצידה בהתחלה. שניהם התעוררו בטלטלה. היא חייכה.

"מה-קורה-פה?!" הנער מיד צעק, אבל ריילי התעלמה ממנו. היה לה עבודה לעשות. שוב ושוב היא רצה אל הנהר, מילאה את הדלי במים ורצה בחזרה לנערים ושפכה על אלה שטרם התעוררו. הנערים המבולבלים שאלו מיליון שאלות, וכשלא נענו להם, פשוט בהו בריילי כשרצה הלוך ושוב.

באיזשהו שלב היא שמה לב לערימה נוספת של דליים שמעולם לא ראתה קודם לכן. היא נעצרה, הסתובבה לנערים שכבר התעוררו ושילבה ידיים.

"אתם מתכוונים לעזור לי, או מה?" היא שאלה בהרמת גבה.

הנערים פשוט מצמצו בחוסר הבנה.

הנערה ששכבה לצידה היתה הראשונה שהתעשתה. "בטח. מה לעשות?" היא שאלה. ריילי עשתה תנועה עם הראש לכיוון הדליים החדשים. ללא מילה נוספת הילדה לקחה דלי והתחילה לעשות כמו ריילי.

ריילי לא הייתה יכולה שלא להתרשם מהזריזות שלה. היא עשתה את הכל מהר פי שניים ממנה.

"איך קוראים לך?" ריילי שאלה אותה כשהצליחה להשיג אותה לבסוף.

הילדה כיווצה את גבותיה. "אני- אני לא... אני לא זוכרת..." היא נראתה כמי שחווה מיגרנה רצינית.

"את זוכרת משהו אחר? אולי מאיפה באת? איך הגעת לכאן?...".

הילדה נראתה פתאום אומללה. ריילי הזדהתה איתה.

"גם אני לא זוכרת שום דבר. רק היה לי חלום שבו הזכירו את השם שלי, ריילי אנדרסון. את לא חלמת בזמן שהביאו אותנו לכאן...?"

 הילדה הנידה את ראשה לשלילה. הן רצו בשתיקה.

לאחר רגע היא הצליחה להעלות על פנייה חיוך קטן. "נעים מאוד, ריילי אנדרסון.".

ריילי חייכה אליה חזרה.

 בעקבות הילדה התגייסו ילדים נוספים להעיר את השאר. עם יותר עזרה, החבורה סיימה להעיר את כולם תוך קצת פחות מעשר דקות. כולם היו בסדר.

ריילי הספיקה לגלות שאף אחד לא זוכר שום דבר כשהקול מהחלום חזר לדבר.

שלום לכם נערי החביבים, הוא אמר, וריילי מעדה לאחור בהתקף פאניקה. אבל באותו הרגע הנימה של הקול לא נשמעה עוינת. היא נשמעה מזמינה.

אני יודע שרובכם לא זוכרים שום דבר על עצמכם, סביר שאפילו לא את שמכם, הוא אמר ברוגע כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל אין לכם מה לדאוג בקשר לזה. מול גשר האבנים ישנו לוח גדול מספיק בשביל שיהיה כתוב עליו השמות של כולכם. כולם העיפו מבט לכיוון גשר האבנים ונוכחו לדעת שפחות או יותר חמש מאות מטר ממנו הופיע לוח ירוק ענק בגודל קיר. הקול המשיך- אתם תעמדו בשלוש טורים, וכל פעם שלושה מכם יחפשו את שמותיהם על הלוח. פשוט תעברו על כולם, ברגע שתיראו את שמכם אתם תדעו שזה השם שלכם. מתחת לשם שלכם כתוב הגיל שלכם, וכך גם לאיזה ביתן אתם שייכים. גיל עשר עד גיל ארבע עשרה, - אחדניקים,

גיל חמש עשרה-שש עשרה, - חצאימניקים,

וגיל שבע עשרה עד עשרים, - שלישיסתים.

ישנם טושים לצד הלוח. ברגע שאתם  מוצאים את שמכם על הלוח, תקשקשו עליו עם הטוש. כך יהיה קל יותר לנערים שאחריכם. ברגע שתדעו את שמכם והיכן אתם שייכים, תיגשו לביתן שלכם, בכל ביתן יש שלט נוסף שכתוב עליו את חלוקת החדרים. נער שינסה להסתנן לביתן לא שלו – יטופל בהתאם.

צמרמורת עברה בגבה של ריילי כשהקול נעשה לפתע מאיים.

אני ממליץ לא לנסות להיזכר בעבר לכם, זה רק יגרום לכם כאב ראש מיותר. בביתן שלכם יחכו הצוותים שידריכו אתכם במהלך השנה. הם יענו לכם על כל השאלות. מה עוד רציתי לומר... הקול כביכול שאל את עצמו.

אה, כן. ברוכה הבאה לבית הספר HD

.............................................................................................................................................................

אז כן, זה היה הפרק הראשון של "גורלות".

אני יודעת שהוא נגמר די מעפן, אבל אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה יותר טוב.

מקווה שנהנתם, ביי!

		הפרק הבא