הנערה עם החרב- סונגפיק לשיר "נעים עכשיו"

אף פעם לא לקחו אותה ברצינות. לא המלך תיאודן, הדוד שלה, שתמך בכך שנשות רוהאן ילמדו להגן על עצמה, לא אחיה אאומר, וכמובן שלא אנשי החצר. הם חשבו שאישה צריכה להיות רכה ועדינה ומנומסת, ואאוין פשוט לא הייתה כזו.

בכאב מצאתי אושר

באור גדול מצאתי חושך

כל השקרים סופם אמת

וכמה יש לי עוד לתת

אמרו לה לוותר, פשוט לעשות מה שהם רוצים, אבל היא מצאה אושר בהתנגדות חסרת-התוכלת הזו.

אמרו לה שיש לה מזל, שהחיים שלה היו יכולים להיות איומים, אבל היא ראתה רק את המסיכות, ההצגה שלא נגמרת.

היא תמיד שיקרה, במיוחד לעצמה. היא אמרה לעצמה שהיא שונה, שהיא אחרת משאר האצילות המפונקות. באיזה שהוא שלב היא קלטה שזה נכון. שהיא אף פעם לא הייתה, ואף פעם לא תהיה, נערה מצחקקת שמסתחררת בשמלה.

הם לקחו הכל, וכמה יש לה עוד לתת?

את השירים שלא כתבתי

לאהבות שלא אהבתי

הכשלונות אל מול כולם

וניצחון אחד קטן

היא תמיד הייתה איומה עם מילים, והיא לא יכלה להסביר לאראגורן מה היא מרגישה כלפיו. הוא היה הראשון שאהבה, והוא ראה בה אחות קטנה.

בסוף היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, אבל הוא לא אהב אותה. הוא אהב מישהי אחרת, מישהי שהפקירה את חיי האלמוות שלה בשבילו. זה יותר ממה שאאוין תוכל לתת אי-פעם.

היא נכשלה בהכל, מלבד בדבר אחד. היא נכשלה בלגרום להם לכבד אותה, הרי היא רק אישה, לטענתם. היא נכשלה בלאהוב את אראגורן. אבל היא לא נכשלה בלצאת למלחמה.

והמרחק מגעגוע

הוא המרחק משיגעון

אני עוצמת את העיניים

בין מציאות לבין חלום

ומי אזכור שלא אהיה פה?

ומי יקח אותי אליו?

אני עוצמת את העיניים

וזה נעים נעים עכשיו

היא רכבה בתחפושת. זה היה מטופש מצידם לוותר עליה, היא הייתה אחת מהלוחמות הטובות ביותר. היא שרדה ואחרים מתו. כולל הדוד שלה. הוא מת, והיא הייתה קוטלת המלך-מכשף של הנאזגול.

היא חשבה שהיא גוססת, או משתגעת. היא הייתה שרויה בדמדומי חום, ולא הצליחה להבדיל בין מציאות לבין חלום.

היא חשבה שהיא עומדת למות, ותהתה מי יתגעגע אליה. בתור אאוין, לא בתור האחיינית של המלך. דודה כבר מת, והיא לא יודעת אם אחיה שרד. היא הגיעה למסקנה שהיא היחידה שתתגעגע לעצמה.

אז היא עצמה עיניים והתעלמה. זה עזר.

בכל בדידות שמתגברת

יש אהבה שלא נגמרת

שברון הלב שיש לשאת

וכמה יש לי עוד לתת

ושוב היא הייתה כלואה לבדה, הפעם לא בחדרה אלא בבית המרפא של גונדור. טוב, לא לגמרי לבדה. היה גם פאראמיר.

הם נפגשו בגן, והוא הצליח לראות מעבר לגבירת החצר המכובדת, לראות אאוין, הנערה עם החרב. היא דיברה, והוא הקשיב. הוא היה מאזין נפלא, לא הפריע, ושאל שאלות במקומות הנכונים.

כל פעם שנפרדו הלב שלה נשבר, וכל בוקר, כשנפגשו, הוא התאחה מחדש.

לשם שינוי, היא ידעה בדיוק כמה יש לה עוד לתת.

המילים שלא כתבתי

לאהבה שלא הייתה לי

הנפילות אל מול כולם

וניצחון אחד קטן

היא עדיין הייתה איומה עם מילים, אבל הוא תמיד ידע מה היא רוצה להגיד. הוא ידע, והוא אהב אותה בחזרה.

היא אולי נפלה פצועה בסוף הקרב, אבל היא התרוממה. היא אהבה מחדש. בזה היא ניצחה.

והמרחק מגעגוע

הוא המרחק משיגעון

אני עוצמת את העיניים

בין מציאות לבין חלום

ומי יזכור שלא אהיה פה?

ומי יקח אותי אליו?

אני עוצמת את העיניים

וזה נעים נעים עכשיו

וסוף סוף, אאוין הצליחה לפקוח את העיניים. היא לא תעצום אותן שוב.