'הכל כבר נגמר, והכל רק מתחיל'

הארי נצמד בגבו אל הקיר. קור האבנים העתיקות חדר לגופו.

הוא היה לבדו, אבל אף פעם לא באמת. במחשבותיו עלו שוב ושוב אותם זכרונות שרדפו אותו, שלא הרפו אפילו ברגעי האושר שבפכו לחלק משגרת חיו ככל שעבר הזמן.

'הכל נגמר, הכל נגמר' חזר ואמר לעצמו בלחש. ואפילו שכך, לא יכול היה להימנע מהמחשבה  'זה הרי היה יכול להיות כל אחד אחר'

אבל זה היה הוא.

הוא ,שנאלץ להקדיש את נעוריו למלחמה. הוא, שכל עולם הקוסמים ידע את שמו. שהוריו נהרגו בטרם זכה להכירם, שמימש את יעודו בגיל שבע עשרה. הוא, שלא נותרה לו  עוד מטרה.

שישה חודשים חלפו מאז הקרב, והנה הוא חוזר למקום שהיה ביתו כשלא היה לו בית, למקום ששינה את חיו, ושבו נגמרו חיו של אויבו הגדול ביותר.

אך מי קבע שיהי זה אויבו הגדול ביותר? הוא היה יכול להיות כמו כל אחד אחר, כמו כל אחד שבחר באיזה צד להיות, והאם להיות בכלל. אבל לא. בשביל הארי בחרו הגורל ותהפוכות החיים, ואנשים חכמים שידעו מה שאחרים לא ידעו.

'הכל נגמר. אין טעם לחזור לאחור' חשב שוב לעצמו.

עכשיו החיים צריכים להמשיך. להמשיך ללא צל שיעיב עליהם. הוא היהאמור להרגיד קלילות ואושר, אך במקומן חש ריקנות. הוא חשב. האם ג'יני תוכל להיות שלו לנצח? מגיע לה מישהו שלא יבכה בשנתו בלילות, שלא יסתגר בחדרו מפני זכרונות העבר.  הוא, אולי לא יזכה להיות אבא לילדו. וגם אם כן, מניין ידע כיצד לעשות זאת? אב לא היה לו. כיצד יוכל להבטיח שמשפחתו, אם תהיה כזו, תוכל להיות שלמה ומאושרת כאשר הוא חלק ממנה, ועברו מעצב את דמותו ועתידו.

'הכל נגמר!' ראשו פעם מכאב. הוא הושיט יד לגעת בצלקת שעל מצחו, ואז נזכר, שהיא כבר אינה הסיבה לכאב.

"הכל כבר נגמר, והכל רק מתחיל" נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא הסתובב, ובמרחק חמישה צעדים ממנו ראה, על רקע היער שנצבע בצבעי הסתיו, את דמותה של ג'יני.

היא לא חייכה, אך מבעד לעיניה החומות הגדולות נשקף מבט מבין ואוהב, שגרם להארי להרגיש לרגע כי יש לו עוד משמעות. היא הביטה בו, ולרגע אחד שניהם אוחדו בצלה של המלחמה שביגרה אותם כל כך, ובמחשבה על ימים שהיו ויהיו.

הרגע חלף. הוא הסב את מבטו מפניה. "ג'יני" אמר בלחש. "לכי. לכי הביתה. התחילי את חייך, הרי את אמרת שהם רק מתחילים". הוא שמע את צעדיה על האדמה המרופדת בעלים כתומים-זהובים, שכה הזכירו לו את שערה האדמוני של הנערה שאותה אהב. בתחילה העז לקוות שצעעדיה מתקרבים אליו, אך הוא התעשת. היא הקשיבה לו, היא הלכה.

לאחר שקול צעדיה גווע, הארי הסתובב ולהפתעתו ראה אותה עומדת במרחק בגבה אליו. לאחר רגע היא הסתובבה במהירות והארי הספיק לראות דמעה נושרת על העלים תחתיה. היא שלפה את שרביטה- " אקספקטו פטרונום!" אמרה בקול רועד, ומקצה שרביטה בקע אד כסוף שהלך והתגשם לצורת איילה יפהפייה שדילגה לכיוונו של הארי והקיפה אותו.

"באמת חשבת שאלך הארי?" שאלה ג'יני מבעד לעיינים דומעות. ליבו זינק, והיא רצה אליו וחיבקה אותו. "חשבתי שהפטרונוס שלך הוא סוס"- אמר הארי במבוכה. "פטרונוס יכול להשתנות הארי. הפטרונוס של אביך היה אייל ושל אמך איילה." היא עצרה לרגע ולקחה נשימה ארוכה "אולי אנחנו כמותם", לחשה.

שוב עלו בראשו של הארי אותן מחשבות. על ילדותו, והוריו, והאם יוכל שוב להתחיל מחדש. 'הכל רק מתחיל. הכל רק מתחיל'.

הוא הביט בעיניה של ג'יני. אותן עיינים חומות ששנים דרשו את מבטו והוא התחמק ממבטן. אותן עיינים שכעת היו הדבר היחיד שחשוב. "אנחנו לא כמותם" ענה הארי, " הם היו הם, ואנחנו אנחנו. וילדנו-" ג'יני חייכה והארי מחה את דמעותיה

"- וילדנו יהיו הם עצמם. הדמיון הוא, שאת משאירה אותי חי כפי שאימי הגנה על חיי, ואני אקריב את עצמי למענך כפי שעשה אבי למען אימי".

ג'יני נישקה אותו ודמעותיהם התערבבו אלה האלה.

" רק שלא יהיה בזה צורך", אמרה בחיוך.

עלה בודד של שלכת נשר וריחף מעל ראשה עטור השיער האדמוני.

השמש שקעה.

היום כבר נגמר, אבל הלילה רק התחיל.

 אני יודעת שזה לא ממש שינוי של העלילה או משהו, אבל הרגשתי צורך לכתוב את זה...

אשמח מאוד לתגובות, אני רק רוצה להשתפר(: