במקום הלא נכון-ננטש

נפלתי על הרצפה. בחילה עלתה בי משום מקום, הדברים הסתחררו לי מול הפנים כשנעמדתי. "בואי." סקאי תפס בידי ומשך אותי בגסות לעבר דלת חצי פתוחה.

החדר הבא היה צבוע בלבן בוהק, שהכאיב לעיניים. באמצע היה כיסא שחור שמשענות הידיים שלו היו עשויות מתכת מבריקה.

"שבי." ציווה סקאי והצביע על הכיסא המלחיץ. הבטתי בו בפחד. הוא נאנח. "אל תדאגי, זה לא יכאב." הלכתי והתיישבתי בהיסוס. הוא סימן לי לשים ידיים על המשענות ועשיתי את זה באיטיות.

ואז הוא הוציא מטה מחגורת. אורך המטה היה בארך כמטר וצבעו חום כהה עד שחור. הוא כיוון עלי את המטה וניסיתי למשוך את ידי אבל הם היו כאילו מודבקות.

סקאי לחשש משהו וחוטי אור זהובים יצעו מקצה המטה. נראה היה כאילו הם מאירים את כל החדר באור מהפנט. הייתי יכולה לשבת ככה שעות ולהסתכל על האור הזה מבלי לזוז אבל הם התקרבו אלי במהירות.

תוך שנייה חוטי האור עטפו את ידי וגופי לכיסא. משלחים עקצוצים המתגברים בהדרגה. אימה טהורה הציפה את פני. הוא הפתיעה את סקאי. נראה שהוא ציפה שאהיה שלווה ומאושרת.

הוא כיווץ את גבותיו בריכוז ואז מלמל עוד משהו. בינתיים החוטים כאילו התחממו והרגשתי כאילו הם עושים לי כוויות קשות. כאילו הם אש שמכלה אותי. צרחתי, אבל שום קול לא נבע מבין שפתי.

לפתע ראיתי מול עיניי איזה שלוש מאות נערים מחזיקים מטה כשל סקאי. מנופפים ודופקים על הרצפה בקצב אחיד. התמונה הייתה כל כך אמתית שהרגשתי כאילו אני נמצאת שם.

הכאב נעלם, והחליפה אותו תחושת געגוע עמוקה חסרת מקור. הבטתי בנערים במשך זמן שנראה כשניות בודדות. התמונה התחלפה למשפחה קטנה.

אמא, אבא ותינוקת קטנה בידיהם. התינוקת הייתה עטופה בבדים שחורים עם סמלים אדומים לא מובנים. מולם עמדה עוד משפחה, אבל להם הייתה ילדה כבת ארבע.

ההורים של התינוקת הביטו כל הזן לאחור הפחד. הם הושיטו למשפחה השנייה את התינוקת ואמרו כמה דברים. עיניהם נוצצות מדמעות. רק אז קלטתי מי התינוקת.

זו אני זו אני בזמן שההורים שלי מסרו אותי לאימוץ. והילדה זאת אנה. הרגשתי כאילו שיתוק ממלא את גופי. הפחד מהמציאות שבר אותי. ככה זה נראה? ככה ההורים שלי נראו? כל כך לחוצים ואפלים.

ואיך סקאי יכול להציג לי את זה? איך זה קורה? מה הולך כאן? מה זה בית הספר המוזר שהוזמנתי אליו? יכול להיות שכל הסיוטים הכי גדולים שלי מתגשמים לנגד עיני?

לא יכול להיות שסיפורי האגדות נכונים אבל הרי אני רואה אותם מולי. קסמים, חוטים של אור, חזיונות מהעבר, מטה קסם, סמלים, בית ספר לכישוף ולקוסמות. מה זה אומר בכלל?

ואז בתוך שנייה חזרתי לחדר הלבן. סקאי שוב הביט בי בקימוט מצח. לא הצלחתי להוציא מילה מפי. "לא היית אמורה לראות את זה." לחש. חוטי האור כבר לא היו סביבי ויכולתי לשחרר את ידי מהכיסא.

לא הצלחתי להגיב על מה שאמר. "ואת בת." אני לא רואה את זה בתור דבר שלילי כל כך. "לא, לא, לא, לא, לא." עכשיו דיבר לעצמו. "זה דורש טיפול אישי מקרקוף, אבל הוא יודע מה הוא עושה ולא כדי להתעסק איתו."

קמתי מהכיסא במהירות. הוא שם לב. אפשר לנסות לברוח. כי נראה שהוא מאוד שקוע במחשבות. הלכתי בצעדים חרישיים לעבר הדלת הפתוחה לרווחה.  הוא עדין לא שם לב. אבל ברגע שהגעתי לסף נתקעתי במשהו בלתי נראה שהשמיע פיצוץ.

ברגע שנגעתי בדבר הזה הוא נהיה שחור. התרחקתי לאחור בבהלה. סקאי הביט בי בזעם. "את רצינית איתי? באמת חשבת שניתן לך ללכת? בטח לא עכשיו. יכול להיות שהיה כבר דבר בהיסטוריה.."

והוא חזר למלמל לעצמו. הלכתי לאחור עד שנתקעתי בקיר. נשענתי ועצמתי עיניים. מתפללת שתבלע אותי האדמה. הוא הפסיק למלמל והתקרב אלי במהירות. הוא תפס בידי ושוב הכל התערבל.

הפעם הצלחתי לשמור על שיווי משקל ורק קצת התנדנדתי. וטוב שכך כי סקאי ישר משך אותי לעבר רחוב עוני צדדי. רצנו בו, הוא עדין מחזיק את ידי בחוזקה, ואז הרחוב התרחב ונהפך למתכם.

בכל מקום היו חנויות שחורות מעוטרות בסמלים אדומים שהיו מוכרים לי מהחיזיון. רק כשהגענו סקאי נעצר. היו כל כך הרבה דברים אבל למשהו אחד שמתי לב יותר מלאחרים.

כולם שם היו בנים, בכל מקום נערים וגברים. אף לא נערה אחת. כמה אנשים שלחו אלינו מבטים חשדניים אבל סקאי התעלם ומשך אותי לחנות שעל דלת הזכוכית שלה הייתה מצוירת גולגולת עשויה עשן.

בתוך החנות היו כמה קונים וביניהם נער כבן גילי. הוא הביט בי ובעיניו זיק, זיק שאומר הרבה דברים, אבל לא ידידות.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא