בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

כשהייתה בת 5 הוריה של דיימון מתו בתאונת ומאז היא מתקיימת ברחובות. אחרי 5 שנים היא פגשה חבורת נערי רחוב בני 13 שלקחו אותה לבניין נטוש והתחילו ללמד אותה סייף.

כל שבוע בשעה שלוש הם נפגשו ולימדו אחד את השני תרגילים. דיימון השתפרה והתחילה להמציא תרגילים, היא נהיתה ממש טובה ורק קיי, המייסד של הקבוצה עלה עליה ביכולותיו. קיי היה רזה ושנותיו ברחובות הראו בו את אותותיהם

אבל בעיני דיימון

הוא המשיך להיראות טוב-שערו השחור גלש על עיניו הירוקות כים, היו לו כמה צלקות על הידיים ועל המצח והעיניים אבל הוא מעולם לא סיפר לה איך קיבל אותן או איך הגיע לרחוב.

* * * *
זה היה יום רביעי, הסייף נהיה מרכז חייה והיא עקפה ביכולותיה כל אחד, אפילו את קיי. אז כמו שאמרתי זה היה יום רביעי, דיימון באה לבניין הנטוש קצת לפני שלוש, היא התיישבה על הרצפה

הקרה וחיכתה לאחרים. אחרי שכולם הגיעו הם התחילו להתאמן. לכל אחד הייתה חרב סייף גנובה, וככל שהשתפרת היה עליך לגנוב חרב טובה יותר, כמו שוודאי ניחשתם, לדיימון הייתה החרב הטובה ביותר,

היא גנבה אותה מחדר הלבשה של תחרות סיוף. לקראת סוף האימון דיימון נלחמה מול טים, נער רזה בעל עיניים אפורות ושער בלונדיני. טים לא היה הלוחם הכי טוב בסייף אבל כולם ידעו שהוא

החבר הכי טוב של קיי. אחרי דיימון. בזמן הלחימה דיימון הרגישה בעולם אחר, זה תמיד קרה לה, היא הרגישה כאילו כל העצב שנצבר בה על הוריה נפרק ממנה. אחרי כמה זמן דיימון החליטה

שהגיע הזמן לסיים את הסיבוב, היא עשתה כמה תרגילים ו-נגיעה. טים הועף לאחור, החרב של דיימון הייתה מחושמלת כולה ודיימון הופעה לגלות שהיא לא מתחשמלת. אבל טים התחשמל.

ברגע שחרב המתכת נגעה בו הוא יצר מעגל והתחשמל כאילו פגע בו ברק. כל הנערים רצו לבדוק מה שלום טים, רק דיימון נשארה נטועה במקומה, היא הייתה נסערת וכדי לעשות משהו.

אחרי כמה שניות של בדיקה שנדמו לדיימון כנצח קיי הסתובב אליה ועיניו רושפות. "את הרגת אותו!" הוא בא להתנפל עליה, אבל חבריו תפשו את ידיו מאחורי גבו. "אני אחנוק אותך!" הוא צרח.

"תסתלקי מכאן! אם את רוצה לחיות אל תראי את הפנים המזוהמות שלך מולי לעולם!" דיימון לקחה צעד לאחור, המומה בעליל, היא אף פעם לא ראתה את קיי במצב הזה. "תלכי!" היא רצה משם

בפחד, לא שוככת את החרב הצמודה לגופה וגורמת לה לזהור.

היא רצה מהר ככול יכולתה, מתרחקת מגופתו של טים, מקיי הזועם, מנסה להתרחק מהמעשה שלה. השאלות רצו בראשה במהירות. אבל היא לא יכלה לשאת זאת עוד. היא התיישבה בסמטה חשוכה ונרדמה.
* * * *
דיימון התעוררה, היא מצמצה בעיניה, מעליה עמדו נער ונערה כבני 15. תתרחקו ממני! אני מסוכנת! היא רצתה לומר להם אבל במקום זה נפלטה מפיה אנחת בהלה חטופה. היא הסתכלה עליהם במבט

בוחן, "אתם לא תסגירו אותי." החליטה. "את דיימון?" שאל הנער. דיימון לא ענתה, במקום זה היא התייסרה בראותה עד כמה דומה הנער לקיי. " כן, זו היא." החליטה הנערה אחרי שבחנה את דיימון.

דיימון הנהנה לאות אישור. "שלום דיימון, אני פרסי ג'קסון וזאת אנבת' צ'ייס, אנחנו לא נפגע בך. רק תבואי איתנו." אמר הנער. דיימון בטחה בהם למרות שלא יכלה לשים את הצבעה על הסיבה אבל

היא הלכה אחריהם. ברחוב הראשי אנבת' הזמינה מונית והם נכנסו. "חוף לונג אילנד." היא הורתה לנהג. לחוף? תהתה דיימון, זה בקצה השני של האי. לפחות אין לי מה להפסיד.
* * * *
אחרי חמש שעות נסיעה אנבת' אמרה לנהג לעצור ליד גבעה אחרי שירדו היא שילמה לו מטבע זהב שהיה כתוב עליו דרכמה. רגע, חשבה דיימון זה כתוב בלטינית, אני לא יודעת

לטינית ואני לא למדתי לטינית. איך לעזאזל אני מבינה מה כתוב שם? הם טיפסו על הגבעה עברו עץ אחד ונשימתה של דיימון נעתקה-מולה היה עמק מלא פעילות, היו שם 12 בתים שונים בתכלית, ובית גדול אחד מרוחק

שבטח שימש כבניין ראשי, היה שם קיר טיפוס עם לבה, זירת מלחמה, מזרקה, יער, שדות תותים, דשא אין סופי והמון נערים ונערות נושאים חרבות, פגיונות, סכינים מגנים ושריונות. מה שהיה הכי

מפתיע זה שלמרות מצב הרח הסגרירי ששרר באי, נראה שעמק יש מזג אוויר משלו הייתה שם שמש זורחת והיה חמים. "מה זה המקום הזה?" היא שאלה. "מחנה החצויים, מקום בטוח לחצויים.

חצויים הם ילדים של אלים יוונים." הסביר פרסי. "ומה אני קשורה?" "את אחת מאיתנו." אמרה אנבת' בפשטות.         

		הפרק הבא