רמוס לופין מילל, גונח, מתרסק על האדמה.
רמוס לופין מתנשף, לוחש, נמס על העלים היבשים.
לרמוס לופין נמאס.
כל חודש מחדש, הכאב, הקושי. הזיעה שניגרת על גבו שמצמיח במהירות שערות אפורות. על הגוף שנהפך לחיה.
הקונדסאים מעולם לא הבינו. לא הבינו את הכאבים שהוא עובר בכל חודש מחדש. מעולם לא ראו את המבט המפוחד שנתלה לו על העיניים כשהוא רואה את הירח המלא מציץ מאחורי עננים כסופים.
מעולם לא הבינו.
לפעמים, כשהוא שוכב מתנשף על רצפת הצריף המצווח, והקונדסאים לידו מצחקקים, הוא רק רוצה למות כבר, או אולי לרצוח את החיה הזאת, שהעניקה לו לילה מלא ייסורים כל חודש.
הוא מעולם לא אמר, לא סיפר, לא שיתף. לא לקונדסאים, לא לטונקס, לא למשפחה שלו ולהורים שלו.
כולם, ללא יוצא מן הכלל- כולם ידעו, ידעו שהוא אדם זאב- אבל זה מעולם לא עניין אותם. גם לא את דמבלדור. הם פשוט קיבלו את זה כעובדה- רמוס לופין הוא אדם זאב. נקודה. ואין מה להוסיף מעבר לזה.
הכאב, הקושי, הזיעה.
כולם מתערבבים בחזהו כשהוא שוכב מתנשף על רצפת הצריף המצווח, והקונדסאים מצחקקים לידו.
|