שוב היא כאן

הייייייי אניבאדי!!!
מקורה איתכם? חופש שמח!
אזז! פיקצר ראשון שלי, והייתי שמחה לשמוע עליו תגובות!
טאדם! טאדם! קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!!!!!!!
שוב היא כאן!!!!!!!!!!!!!

"שוב היא כאן ושוב הכול מאבד צורה,

מבולבלת ויפה, היא לא השתנתה

יום בהיר אחד עזבה והנה חזרה

מרעידה בבהלה, ממיסה שלווה."

והיא סתם עמדה שם, מבולבלת ויפה, בתוך שלולית האור של פנס הרחוב הבודד.

היא נראתה כל כך אומללה, מחזיקה כנגד חזה את תיקה, כאילו הוא הדבר היחיד שנשאר לה. הרוח הקרה הקפיאה אותה, והיא היטיבה את בגדיה הדקים אל גופה.

הרוח העיפה את שיערה הבוער לתוך עיניה כך שנראה כמדורה.

אך היא לא הסיטה את שיערה מעיניה.

היא סתם עמדה שם.

הוא לא יכל שלא לרחם עליה, כל כך אבודה וחסרת אונים.

הוא התקרב אליה בצעד בוטח.

"הכל בסדר, וויזלי?" הוא שאל, קצת יותר בנחמדות ממה שהתכוון.

היא נבהלה. רק עכשיו שמה לב לנוכחותו.

"מה אתה רוצה, מאלפוי?" שאלה, ונסוגה צעד אחד לאחור.

"קר לך?" הוא שאל, מופתע בעצמו מהשאלה המוזרה שיצאה מפיו.

"מה פתאום?" היא הגיבה מיידית, אף על פי שרעדה מקור בכל גופה.

הם עזבו את שלולית האור של הפנס וג'יני התיישבה על ספסל עץ שניצב לא רחוק.

דראקו העדיף לעמוד.

"אם כך- למה את רועדת?" הוא שאל שוב והטה את ראשו לצד.

"אה- בגלל ש- שאני מפחדת."

"ולמה את מפחדת?" הוא שאל, בגיחוך קל. "אני לא הולך לטרוף אותך."

"זה בכלל לא קשור. אני מפחדת בגלל ש... שזה מאוד מסוכן לחצות את הכביש עם כל המכוניות." היא אמרה והחוותה בידה על הכביש השומם מפאת שעת הלילה המאוחרת.

'למה היא לא מודה?' הוא שאל את עצמו. 'אפילו בעיניה התירוץ שלה עלוב. כנראה היא מפחדת פחות מלמות מקור, מאשר לדבר עם סלית'ריני שמתנהג אליה נחמד.'

אך הוא המשיך את הדיאלוג המוזר שהתפתח ביניהם.

"ומדוע את צריכה לפחד אם את נמצאת על המדרכה, והכביש ריק?" הוא שאל בהתחכמות.

"ובכן-" היא פתחה. "מפני ש- מפני ש- טוב, בסדר," היא נכנעה.

"קר לי. עכשיו אתה מרוצה?"

אולם במקום לצחוק צחוק לועג וקר, כמו שיאה לבת למשפחת וויזלי לקבל, הוא זיכה אותה בצחוק לבבי, פשט את גלימתו ושם אותה על כתפיה של ג'יני וויזלי, שהביטה בו כל אותה העת בתדהמה, שהתחלפה באיטיות לחיוך קטן וחם.

"תודה," היא אמרה לו בנועם.

היא קמה לפתע, וחיבקה אותו חיבוק מהסס.

דראקו רק עמד שם, מופתע מכדי לדבר, מכדי לעשות משהו בכלל.

ואז הוא הושיט את ידיו, וכרך אותך סביב ג'יני בחיבוק גמלוני.

כך הם עמדו כמה דקות, מבלי לדבר ביניהם, מחובקים, ומסביבם רק הדממה, והחושך.

"כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר, יפה, כואב

והכול פתאום אחר

מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר

אחר."

ואז היא התנתקה ממנו.

בדיוק כשהחל להתרגל להרגשה המוזרה שאפפה אותו, כאילו הוא עושה משהו שלא כשורה.

"מה קרה?" הוא שאל, בחשש מה.

"מה גרם לך להשתנות, דראקו?" ג'יני לחשה באזנו, עיניה בורקות.

"אינך מתנהג כך בדרך כלל... זה ברור... ממתי אינך מכנה אותי ואת משפחתי "בוגדי- דם?"

איך אתה מעז מפאת כבוד המשפחה שלך לחבק אותי? את בוגדת הדם, אחת מהוויזלים, גריפינדורית- מה גרם לך- להשתנות כל כך?"

והוא רק עמד שם, מסמיק מבושה, לא עולה על דעתו שום משפט שיוכל להגיד לה, לזו שהבין הרגע שהוא- לא. זה לא נכון. זה פשוט לא יכול להיות נכון.

"שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה

שוב אני עומד מולה בלי לומר מילה

כל חיוך בהיר שלה בול אותו הצחוק

הפרידה נראית פתאום כמו חלום רחוק."

היא התיישבה על הספסל, עדיין מחכה למוצא פיו.

הוא לא מסוגל. הוא התיישב לידה, והליט את ראשו בכפות ידיו.

לא... הוא חייב לספר.. כי אולי ההזדמנות הזאת לא תחזור שוב... ואולי..?

אבל הוא לא רוצה לספר.

הוא פחד שהיא תלעג לו, שהיא תמיד מתחבקת עם חבריה וחברותיה.

שזה היה סתם חיבוק שבין ידידים, ולא מעבר לזה, כמו שהוא חשב...?

לספר..? לא לספר..? לספר..?

"כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר, יפה, כואב

והכול פתאום אחר

מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר

אחר."

"אתה לא מוכרח לספר לי," היא אמרה לו, והניחה יד מנחמת על גבו.

"פשוט... למה?"

עכשיו הוא היה בטוח.

כשידה של מיליסנט בלטסרוד הייתה לא פעם במצב הזה, מעולם לא הרגיש צמרמורת שכזו בכל גופו.

הוא החליט בפתאומיות.

ואז הוא הוציא את זה.

"אני חושב... שזה לא היה קשור לכלום. שזה פשוט בא- לפתע, בלי שידעתי.

למה לא קראתי לך בשום שם גנאי והתנהגתי נחמד... אני לא יודע.

פשוט- נראית כל- כך קטנה, שם, לאור הפנס...

אבודה, ומסכנה, קפואה וחסרת אונים...

שלא יכולתי שלא לרחם עלייך, כמו שלא הייתי יכול שלא לרחם על גור כלבים קטן ואומלל שמוחזק בכלוב.

"התנהגת כל כך בתוקפנות, אך מיד לאחר מכן התרככת...

 וחיבקת אותי...

זה ריגש אותי, באמת.

ואני חושב שמהרגע שפגשתי אותך, הערב, מה שגרם לי להשתנות לא הייתה החיבוק שלך או ההתרככות הפתאומית שלך או- או שום דבר אחר בעצם," הוא השפיל את מבטו,

"אלא את, רק את עצמך.

כי את זו, שאותה אני אוהב."

"כי איתה כמו תמיד

אין עבר ואין עתיד

רק הרגע החולף

לא חוזר, יפה, כואב

והכול פתאום אחר

מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר

אחר."

היא הרימה את ראשו של דראקו, כך שהיה מחוייב להסתכל אל תוך עיניה הדומעות.

"אני חושבת שמהרגע הראשון שנפגשנו הערב, ידעתי זאת.

ועכשיו אני בטוחה, דראקו, שגם אתה מרגיש בדיוק כמוני.

אני אוהבת אותך." היא אמרה.

לאורו החיוור של פנס הרחוב היא נצמדה אליו, ונישקה אותו באהבה.

הם התנתקו, מחוייכים, והחלו לצעוד יחדיו במורד הרחוב הריק, יחד, יד ביד, כאילו אין דבר בעולם כולו שיוכל להפרידם אחד מהשנייה.

"שוב היא כאן, ושוב הכל, מאבד צורה."