הסודות של ריטה סקיטר

אני חלשה.
אני עדינה.
אני ביישנית.
אני הכי גרועה בכל היקום.


"ריטה!!!" קמתי מהמיטה בתחושת תשישות רבה. שוב פעם המנהלת צועקת עלי שאני אקום.
"ריטה!!!!!!!!!" היא צרחה. ירדתי למטה לבסוף. "סוף סוף, ריטה. כולם כבר סיימו לאכול!" "חוץ מטום." הזכרתי לה. היא מעדיפה שלא להזכיר את טום רידל הזה. הוא באמת קצת מעצבן לפעמים, אבל הוא היחיד שמתחשב בי, היחיד שמבין אותי. כי גם אותו, אמו השאירה בבית יתומים הזה, וישר מתה מתשישות.

"היי, טום" נכנסתי לחדרו והצצתי בבישנות. "בואי, את יכולה להכנס." אמר ברוגע, ועיניו האפרוריות ריצדו על פני. לכל אחד זה היה מחזה מלחיץ, אבל אני היחידה שמרגישה מוגנת ובטוחה שהוא מסתכל עלי אם עיניו. "למה לא באת לארוחת הבוקר?" שאלתי. הוא נראה עייף מכולם. "את זוכרת את הוגוורטס? שהמנהלת הראשונה סיפרה לנו עליו?" "ברור." עניתי. היא ספרה לנו את זה לילה אחד לפני שהיא ברחה. "קרוא לה טרלוני. בדקתי במחשב, היא המגדת והמורה לעתידות בהוגוורטס". "ו.." לא הבנתי לאן הוא לוקח את השיחה. "היא תלמד אותנו השנה." "קבלת מכתב???" "כן. היום בבוקר. אבל אני יודע שגם את קוסמת. אני ראיתי שהזזת את הכוס בפעם ההיא. ראיתי שהעפת כמה סנטימטרים אותי. אולי פשוט הם טעו. אני הולך להגניב אותך לשם". "אבל מה אם יגלו? מה אם יראו שלא קיבלתי מכתב?" נבהלתי. "אל תדאגי, את הולכת להחליף אותי. אני בכל זאת לא שווה כלום". הוא משך את כתפיו. ראיתי את מבט הדאגה בעיניו. הוא היה משוכנע בזה. ואם טום משוכנע, אי אפשר להזיז אותו מהתוכנית. "אתה בטוח? כי.. כי.." הסתכלתי עליו. ניסיתי להראות משכנעת. "כן ריטה, כן. אני משוכנע." הסתכלתי עליו, הוא נראה עייף, רזה, תשוש. "תגיד, מה עשית אתמול בלילה?" "חיפשתי במחשב על טרלוני, מה היא הייתה." "מה באמת עשית." ידעתי שהוא לא רוצה לומר לי, אבל במצבים כאלה אני יכולה להיות עקשנית והוא מכיר את זה. "אני הלכתי לסמטת דיאגון". הוא נשבר. "מה? איך אתה יודע איפה זה?" הוא הוציא דף מקומט מכיסו. הוא פרש אותה על ברכיו. הייתה שם טירה ענקית, ומסבבה בתים מכוסי שלג, חיות.. "רואה את זה? שם יש את הפתח לסמטת דיאגון. הלכתי לשם אתמול וקניתי לנו את הציוד. במעטפת הצטרפות היה כמה חרמשים שמספיקים לשניים." "תראי". לא הייתי משוכנעת, שתום, זה שהכרתי כל כך, הולך להוגוורטס הגדול, ואני לא קיבלתי אפילו חרמש אחד. "הנה". הפעם הוא הוציא מהכיס השני מעטפה. היה שם פתק עם ציוד ועוד מכתב הצטרפות שעליו כתוב בבירור לטום רידל, שלא התעניינתי בו ממש. אבל שמתי לב למשהו קטן בקצה הדף, משהו מקושקש ומחוק בעפרון:

ריטה סקיטר.

נבהלתי. יצאתי מהחדר. עליתי במדרגות ונעלתי אותי בחדרי. ריטה סקיטר. ריטה סקיטר. ריטה סקיטר... לא יכול להיות. מישהו שם יודע עלי. זה מה שפחדתי ממנו כל השנים. גילו אותי. הם יודעים. אסור לטום ללכת לשם. זה מסוכן. הוא יתחיל עם הכשפים, ויתמיין לסלית'רין וזה ישבור אותו, ואז הוא יתחיל להתעסק בעניניים של כוח ושליטה, וזה יביא לסופו...

חזרתי לצורתי האנימאגוסית. הייתי חייבת לדבר עם דמבלדור. הוא היחיד שיודע. גם הם. הם יודעים עלייך. דמבלדור וטום לא יוכלו להגן עלייך לנצח. תפסתי את ראשי. לא! לא! צעקתי לתוכו, אבל זה לא עזר. דמבלדור וטום לא יכולים להגן עלייך לנצח. הם לא יכולים.. טלטלתי את ראשי. זעקתי לדמבלדור. הוא לא היה שם. הוא לא היה, נשארתי לבד. תום לא חבר שלך. הוא לא המגן שלך. נשברתי. חשכה אפפה אותי.
לא!
דמבלדור!
תום!

ווולדמרט. המחשבה חלפה בראשי. אסור לתום להיות כזה רשע, הוא לא יכול לבגוד בי. את לא יכולה לבגוד בי, נכון? ריטה? שמעתי את קולו הקר והחלול חודר לתוכי.

אני חוזרת להווה. לא! לא!

נקרעתי בין הזמן.
מערבולת החלה בתוכי.
הרגשתי בחילה נוראית, כאב ראש גדול.

"ריטה!"
ניסיתי להישאר בבית היתומים, לא לעבור לידי וולדמורט.
"ריטה, אם לא תבואי עכשיו תרגישי בזעם הבסיליסק..." הוא אמר זאת בקול קר, לא כמו בבית היתומים ההוא, אז. אבל אולי אני עוד יוכל לסדר את כל שלטון הזעם שלו... רק בלהישאר בממד הזה, רק כדי לא לחזור לשם. רק כדי להציל את עצמו מעצמו. רק כדי להחזיר את טום היקר שלי..
נפלתי על רצפת הבטון של בית היתומים. הצלחתי!
טום דפק במהירות בדלת. הוא לא הבין מה קורה לי. זה שבר אותי. סיפרנו אחד לשני את כל הסודות שלנו. הדלת נפתחה בחוזקה. טום נכנס. הסתכלתי עליו. הוא הביט בי בדאגה. התחלתי להישבר שהוא יהפוך לאחד כזה... וולדמורט זה לא הוא, טום הדואג. הידיים שלי רעדו על הרצפה. דמעות זלגו מעיני. טום התכופף, וחיבק אותי.
תחושה נעימה, חמימה.
"ריטה, הכל בסדר, הכל..."
דיבור רך, חם.
התחלתי להוציא מעיני דמעות על כתפו. הוא ליטף את שערי. חיבקתי אותו בחזרה.
טום כזה לא יהיה לי לעולם...
הרגשתי שוב פעם את המעבר של מחולל הזמן. הפעם לא יכולתי להתנגד, והמערבולת עטפה אותי.

"ריטה!" הצליף בי. "תמצאי את הארי פוטר, ותהרגי אותו!" הצליף בי שוב. כאב הלך במורד גבי. ירדתי לבירכיי. התחלתי ללכת לכיוון הוגוורטס, כפי שהאדון ציווה.

הכאב בגב הכה בי.

אבל הכי מהכל, הכאב בלב.

טום כזה לא יהיה לי לעולם.