הזעם הורוד

*בלטריקס כילדה מדברת וחושבת במילים ברמה גבוהה. זה בכוונה.

התעוררתי לעוד בוקר מלא רגשות. הבוקר היה בהיר ומרגיש כאילו כל הכיף בעולם מסתכם ביום הזה. קמתי ממיטתי והסתכלתי במארה. השיער השחור החלק החליק על כתפי ועצר מדורג. הכותונת הורודה העשוייה ממשי הגיעה עד לברכי ושם עצרה.

ואוו... זאת הייתה הרגשה נינוחה. 

התחלתי להסתובב סביב עצמי והכותנת עפה לכל הכיוונים. הרגשתי חופשייה. הרגשתי כמו פרפר שעף לאן שהוא רוצה. דמיינתי שאני כמוהו. שאני אהיה פעם חופשייה באמת.

כל היום הנפלא הזה בגלל מאורה אחד קטן, או בעצם גדול ברמה גבוהה- היה יום הולדתי העשירי!

"בל!" אבי נכנס לחדר.

"אבא!" רצתי אליו.

"קדימה, בתי. תתארגני מהר. תכף האורחים באים."

"גם סיריוס? אבא?" שאלתי בתקווה.

"כן, גם סיריוס. אבל כדי לפגוש אותו תתארגני מהר!" דיגדג אותי.

"בסדר, אבא! אני אעשה הכל שהמסיבה תיהיה מוצלחת!" אמרתי בגאווה.

"גם אני, בלטריקס. אני רוצה שתצליחי. ובזכות המסיבה הזאת- תדעי שכל משפחת בלק לשירותך!"

"אבל אבא, אם משהו יתקלקל- אתה מבטיח שתישמור עלי?" אמרתי בחשש גלוי.

"תמיד ילדה קטנה שלי. תמיד אשמור עלייך."

וזאת ההבטחה ששינתה את חיי כולנו.

"אבא! הצילו! תעזור לי!" זעקתי אל אבי. "קומי, בלטריקס. קומי על רגלייך והלחמי בכבוד! את מביאה בושה למשפחתך האצילה!" "אבא... הבטחת." אך אז הוא הלך משם ונלחם במכשף שקילקל את כל יום הולדתי וגם את ההבטחה של אבי.

"אבא, לא! תעזוב אותו, רק תגן עלי! אבא! עזור לי!" "לעולם לא אעזור לך, בלטריקס. את נולדת לגדולה ובלי כל עזרה. את תדעי לשמור על עצמך."

"סיריוס!" זעקתי לחברי הטוב. "בלטריקס! מה קרה לך?" סיריוס התקרב. "הוא". הצבעתי על המכשף. "וולדמורט..." הוא סינן בלחישה. "מי?" שאלתי. הייתי סקרנית. "לא משנה. בואי." הוא מיהר כשראה את כל ההרס מסביב למסיבת יום ההולדת. "תני לי יד." נתתי לו. ביחד רצנו אל הבלתי נודע, כשאנו מחובקים יחדיו.

"הצילו! סיריוס!" נפלתי לבור עמוק. זאת הייתה מלכודת. "תני לי יד. מהר!" הושטתי לו יד. לא הגעתי. "תחפש משהו אחר! מהר סיריוס!" "אני לא יכול... בלטריקס. מצטער."

ורץ משם.