Breakway

פרק 1

השמיים היו כחולים -אפורים. העננים היו אפורים וכבדים. הנערה צפתה בזריחה המדהימה שהעננים המאוסים הסתירו את חלקה.

הנערה הזאת – היא הייתה אני. חיכיתי בקוצר רוח ליום הזה. לא ישנתי כל הלילה מרב התרגשות, הרי לא כל יום את חוגגת 16.

הצעקות ששמעתי משלוש בלילה התחילו שוב.

"זה לא יכול להיות!"

"אין מצב שזה קורה!"

"ארתור, אני חושבת שזה הסוף!"

אמא ואבא התחילו לצרוח כך ששומעים בכל הבית. מדי פעם היו הפסקות של רבע שעה, כנראה כדי לדבר או לקרוא שוב על הדבר שהסעיר אותם כל כך.

כבר מאז שהתחילו הצעקות אני מחכה שאחד מהוריי יבוא לבדוק אם אני ערה ולברך אותי בברכת יום הולדת שמח.

אבל זה לא קרה. כנראה הם עוד לא יודעים שאני מתעוררת לפעמים מוקדם ומתיישבת על אדן החלון עד הזריחה. חבל דווקא. די משעמם לי עכשיו.

לונה אמרה שהיא תבוא היום לביקור קצר, אבל היא לא אמרה מתי. אני יודעת שזה טיפשי שהיא תבוא עכשיו, בחמש בבוקר. אבל בכל מיקרה... תמיד טוב לקוות נכון?

את הארי והרמיוני לא פגשתי מאז שנת הלימודים הקודמת. הם אמרו שהם יבואו לבקר בחופש. אבל אני בספק אם הדודים של הארי יסכימו לו. או שהוריה של הרמיוני ידעו את הדרך לפה. אמרתי את זה לרון לפני כמה ימים. הוא רק התעלם.

 אז בחזרה אל השעמום שלי. אני לא יודעת כמה זמן אני יכולה לשבת כך בלי לעשות כלום, זה נוגד את האופי הוויזלי שלי.  אני רוצה לרוץ, להשתולל, לעוף ולשחק קווידיץ'. אבל אני לא יכולה לעשות כלום כרגע – כולם ישנים. אלה אם כן...

לקחתי את כוס המים שאמא כישפה כדי שתמיד יהיה קר וירדתי במדרגות לקומת הכניסה – בו חדרם של פרד וג'ורג' נימצא.

במדרגה האחרונה קפאתי במקום. שמעתי את קולו של אבא לוחש, כך שכמעט ולא הצלחתי לשמוע, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה. מסכנה הילדה."

"היא בוגרת. היא גדולה כבר." שמעתי את קולה של אמא לוחש בחזרה.

לא כל כך עניין אותי על מה הם דברו, אז המשכתי להתגנב לחדרם של אחי הגדולים. לפחות כך היה עד ששמעתי את אבא לוחש, "אנחנו לא יכולים לגלות לג'יני על אחותה התאומה."

הייתי בדיוק במסדרון שמחבר בין המדרגות לחדרי השינה והסלון כשקלטתי מה הם אמרו.

הכוס שהייתה בידי החליקה ונפלה בקול רם על הרצפה.

"מ– מה?" מלמלתי בהלם.

אמא ואבא הסתובבו לעברי ונראו מופתעים כמעט כמוני.

"ג'ין..." אבא לחש. "את שמעת מה אמרנו?"

בחוסר אמון הנהנתי בחיוב בראשי.

"אנחנו מצטערים שלא סיפרנו לך עדיין..." אמא אמרה בלחש. ראיתי בעיניה שהיא באמת מצטערת. אבל זה לא היה אכפת לי.

"היה לכם שש-עשרה שנים לספר לי, ואפילו מילה לא אמרתם?!" לחשתי בזעם.

"ג'ין..." אבא ניסה לדבר, אבל קטעתי אותו בזעם. "שש-עשרה שנה! היה לכם שש-עשרה שנה לספר לי!"

"הי, ג'יני," שמעתי את קולו של ג'ורג' מאחורי.

"יום הולדת שמח!" הצטרף פרד בשמחה.

הסתובבתי אליהם במהירות ונעצתי בהם מבט קר.

"אול זה לא הזמן המתאים..." סיכמו בניהם השניים והתיישבו בשולחן המטבח, לראות על מה המהומה.

הסתובבתי בזעם ועליתי לחדרי. כל מדרגה שעליתי בה הרגשתי את הזעם מתעצם בי. כשהגעתי לחדרי לקחתי את השרביט, ספר, כסף, טישו, עוד מלא דברים לא קשורים והכנסתי אותם לתיק אדום.

התחלתי לרדת במדרגות כששמעתי את רון מאחורי, עייף, "לאן את הולכת?"

"רחוק מפה." עניתי לו וירדתי במדרגות בזעם.

"אבל מה כבר עשיתי?" שמעתי אותו תוהה בקול.

"ג'יני, מותק, אני מצטערת שלא אמרנו לך את זה מקודם," אמרה אמא. "לאן את הולכת?"

לא עניתי לשאלה ושאלתי אות באחרת. "איך קראים לה?"

"ג'יני, זאת לא סיבה לברוח. אנ-"

"איך קוראים לה?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"אני-"

"איך קוראים לה?!" צעקתי בכעס עצום. וכבר הייתי מחוץ לבית כששמעתי את התשובה שלה.

"רייצ'ל אליזבת' דר."

לא משנה לי אם אהבתם או לא - העיקר שתגיבו, אני רוצה לדעת מה דעתכם