קרבה

רמוס מפחד להתקרב.

וזה לא משנה כמה ג'יימס יעמוד מאחוריו וכמה לילי תחייך אליו וכמה סניוולס יהיה מעצבן או פיטר יהיה מטומטם – רמוס מפחד להתקרב. כי להתקרב משמע לחשוף את הרגשות שלו בפניו. הוא לא מוכן לכך. הוא יודע שהבחור עם השיער השחור והעור החיוור והעיניים הכסופות שכולאות ברשתו כל בחורה כלאו גם בחור. הוא יודע, לכן הוא לא מתקרב.

וכשסיריוס מגיע אליו לספריה וצוחק על מה הוא קורא, ומי זה בכלל התפסן ומה הוא עושה עם החיים שלו, רמוס מחליט להתעצבן. הוא לא כועס, או מאוכזב, הוא רגיל לכך. אבל הוא מחליט להתרגז על סיריוס. להרחיק אותו.

הוא מפחד להתקרב.

סיריוס הוא תמונה מופשטת על בד צהבהב. הפנים הזוויתיים שלו והחיוך השובה, כולם מצוירים בצבעי שמן מן המניין. רמוס לא יכול להתיק מבטו מהציור וזה כל כך מבעית אותו. לכן הוא לא מתקרב.

וכשסיריוס נפגע, הוא רואה את זה בעיניים שלו, כי סיריוס כל כך צבוע שהוא הפך גם לכל כך שקוף. והוא מצטער שהוא התרגז או התעצבן או התרחק. אבל אסור לו לחשוף את עצמו.

וכשהוא רץ אחריו, הוא יודע לאן ללכת. כי סיריוס תמיד משאיר עקבות, והצבעים מטפטפים אחריו, מורים לרמוס את הדרך.

והוא עדיין מפחד להתקרב.

אבל הוא אוהב את סיריוס והוא לא רוצה שהוא ייפגע. אז הוא עוקב אחריו, מהקומה השנייה, אל המסדרון של ההפלפאפים וליד המטבחים ואז אל דלת קטנה, צרה כמו נקיק בסלע, שמובילה אל האגם. אל חלק שרמוס מעולם לא היה בו קודם.

וסיריוס יושב שם על סלע גדול.

ולרמוס לוקח זמן להתעשת כי הציור שלו חי וגדול ויפה כל כך מכדי להיות אמתי. אבל הוא אמתי, כי בסופו של דבר סיריוס שולח מבט לעברו. מבט גדול, בעיני העגל הכסופות שלו. ורמוס אמור לפחד כי הוא איש זאב וכסף מסוכן, אבל סיריוס לא יכול לפגוע בזבוב, לא באמת, ואם כן אז זה רק כי הוא טיפש לפעמים.

ורמוס מניח את הספרים שלו בתיק ומתקרב לעבר סיריוס, גוהר לעברו. הנשימות שלו מתקילות אותו, האבנים הקטנות באמצע הדרך מתקילות אותו, והמבט של סיריוס מתקיל אותו לגמרי.

ואז הוא מתיישב לצדו והעיניים של אחד לוכדות את השני.

וסיריוס רוכן לעברו. 

ופתאום הוא לא מפחד להתקרב יותר.