אדום ולבן

וואו,אני בחיים לא חשבתי שאכתוב לילי\ג'יימס,כי לרוב אני ממש ממש ממש שונאת לילי\ג'יימס,אבל פשוט ישבתי אחרי שסיימתי ללמוד למתכונת וזה זרם ממני.

אני יודעת שיש לי מלא פיקצ'רים,אבל האחד הזה טוב במיוחד.מקווה שתאהבו,תדרגו ותתנו ביקורות בונות ונבונות (ומקסימות) כתמיד.

אוהבת אתכם-תשמרו על עצמכם.

אדום ולבן:

אדום ולבן זה שילוב טוב ורע

אדום ולבן,אדום כמו השיער שלה,לבן כמו עורה.

האדום החזק, העז כנגד הלובן הבוהק, המסנוור של השלג.

לילי תמיד אהבה את השילוב הזה.

כמו תותים בשלים עם זיגוג של סוכר לבנבן.

לילי תמיד אהבה את הניגוד הזה,העז כל כך.

שמלתה הייתה לבנה כשלג,מנצנצת ובוהקת.

היא הרגישה כה מאושרת,כה עליזה ופורחת,כמו אותה שושנה אדומה שהביא לה ג'יימס.

הוא חיכה לה בתחתית המדרגות,אותה שושנה נעוצה בגלימתו השחורה,מחכה לה.

"וואו,לילי,את נראית ממש.." הוא התנשם,מסמיק ונרגש כמו ילד.

"מכוערת?כי אני יכולה להחליף.." כמובן שידעה שהיא נראית יפה,אבל היא אהבה את ניסיונו של ג'יימס להחמיא לה,וניסתה למשוך זאת עוד ועוד.

"אויש,תשתקי כבר" רטן ג'יימס

"אז תשתיק אותי" חייכה

הוא נשק לה בחיוך כמו שרק ג'יימס יכול היה לעשות,מלטף את שיערה האדום על רקע הלבן.

"נ-ו כבר ג'יימס!החתיכות מחכות לי!" ילל סיריוס כמו כלב,מחזיק את כף ידה של אחותו אמיליה,שהייתה בת זוגתו הקבועה ("כי הרי אם אני אבוא עם אחת,אני אהיה מוגבל אליה כל הערב" "או ששוב לא היה לך אומץ להזמין את רמוס" "אוקי בסדר,תפסת אותי.")

"אוף איתכן,זוג יונים מרגיזות שכמותכן!" הצטרף פיטר ליללותיו של סיריוס,שהיה היחיד בלי בת זוג מחברת הקונדסאים "אני רעב."

"אנחנו נלך בלעדיכם." איימה אמיליה כשלילי וג'יימס לא זזו ממקומם.

לילי נענעה בראשה בעודה מתנתקת מג'יימס.

"אוף איתכם!אני משלים שבע שנים של חוסר!" ילל ג'יימס על סיריוס ופיטר,שהוציאו לו לשון כאיש אחד.

לילי גלגלה עיניים וחייכה אל אמיליה,נרגשת.

"קדימה,בואו נלך להשתולל" קפצה שותפתן הנוספת לחדר,ג'ורדן,בהתרגשות,אוחזת בכף ידו של רמוס (בעוד סיריוס נעץ בה מבט שלא היה מבייש רוצח סדרתי).

הם פנו לכיוון היציאה,בעוד לילי וג'יימס אוחזים ידיים.

"אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?" לחש ג'יימס.

"אולי רק חמישים פעם." אמרה לילי בחיוך "אבל אני תמיד אשמח לשמוע את זה שוב."

"אני אוהב אותך" לחש ג'יימס,בעודם נשרכים אחרי חבריהם.

"אבל מה אתה הכי אוהב?" שאלה לילי,מתגרה בו.

"הכי?" מתח אותה ג'יימס ואז חייך ואמר

"הכי אני אוהב שהשיער שלך מפוזר על השמלה הלבנה שלך." לחש באוזנה "אדום על רקע לבן."

                                                    ***********************

היא הביטה בגופתה חסרת החיים של חברתה הטובה ביותר,אמיליה.

היא הביטה בעיניים שהניצוץ שבהן כבה לעד.
היא הביטה בשריטות העמוקות ונוכחה לדעת שהדם ממשיך לזלוג מזה שעות, שעות של נצח.

האדום כמעט נגמר,הלבן כבר התחיל-האדום העז, הדם החם, כנגד הלובן הבוהק, השלג הקר.

היא רעדה ללא שליטה,מפוחדת ודומעת ונפלה על השלג הרך,הלבן.

היא העבירה אצבע רועדת על השריטות העמוקות וקמה באנחה.

היא הרימה את הגופה המוטלת ורצה משם אל הטירה, צעדיה כושלים.

היא הגיעה לטירה וברגע שרגלה נגעה ברצפת האבן הקרה היא התמוטטה בדמעות, רועדת וזועקת אל חלל הטירה,מתעלמת מהמבטים הקרועים באימה שננעצו בה.

כבר לא היה אכפת לה מכלום.

אמיליה מתה.

פרופסור דמבלדור הגיע למקום והורה לה ללכת למרפאה. 
היא נשארה נטועה במקומה. לא מסוגלת לזוז או לדבר.
ג`יימס פוטר אסף אותה בזרועותיו ונשא אותה למרפא.

לא היה לה אפילו הכוח להתנגד. 

והיא ידעה שהדם עוד זולג במורד הגבעה.

אדום עז כנגד לבן בוהק.

הדם החם כנגד השלג הקפוא.

אדום מול לבן
וממשיך וימשיך לזלוג גם שעות מאוחר יותר..

                                                ***********************

לילי ישבה במטבח,בטנה ההריונית כבר נראית לעין.

ג'יימס ישב שם,ושיחק עם סיריוס בשחמט.

היא הביטה בו באה

"ג'יימס,אני רוצה תותים." התפנקה לילי.

"עכשיו?" שאל ג'יימס בחשש,בחוץ העונה הייתה כל כך לא מתאימה לתותים.

"כן."

"לילי,עכשיו זאת לא עונת התותים אבל."

"אבל ג'יימס.." יללה לילי "אני רוצה תותים."

ג'יימס גנח והזיז את הרץ שלו.

"ג'יימס!לא שמעת אותי?"

"שמעתי מצוין."

"אז תזוז להביא לי!" פקדה.

"אבל לילי.."

"אני.רוצה.תותים.בקצפת." אמרה לילי בקול שהפחיד את חיילי המשחק מאוד,ואז ג'יימס במיוחד.

"אוקי אוקי-אני כבר מביא לך." נאנח ג'יימס,עוזב את המשחק.

"הי!" קרא המלך שלו "לאן אתה הולך?"

"לספק את אשתו המורעבת." גיחך סיריוס.

"סתום בלק!" חבטה בו לילי עם הכרית.

"טוב-תשגיח על אשתי" ביקש ג'יימס ויצא,נושק בדרך ללילי המחויכת.

כשג'יימס סגר את הדלת התחיל סיריוס לצחוק.

"מה מצחיק?" שאלה.

"אני לא מקנא בג'יימס.." צחק סיריוס את צחוקו הכלבי והביט החוצה "במזג אוויר כזה בחיים לא הייתי יוצא."

"לך אין אישה משוגעת בהיריון." רטנה לילי

"תודה לאל שאשתי לא בהריון."

"אין ספק שזה היה מוזר בהחלט,לראות את רמוס בהיריון.מה שלומו באמת?" התעניינה.

"עסוק במסדר." אמר סיריוס בעצב "אני בקושי רואה אותו,שלא לדבר על מזד.."

"חזרתי!" צעק ג'יימס "ואפילו מצאתי תותים יפים!"

"יופי!" צעקה לילי חזרה "אז תתחיל להכין קצפת!"

"אבל לילי.."

"עכשיו!"

סיריוס התחיל שוב לצחוק,מעודד.

                                               ***********************

סיריוס בא לבקר אותם,הרגישה לילי את דמותו עומדת מעליהם,שבורה,חסרת יכולת

"לילי וג'יימס",היה כתוב על המצבה הלבנה,המבריקה,החדשה.

והוא עמד מעל שתי מצבות שיש לבן ובוהקות כשלג ומניח זר ורדים בצבע אדום עז.

והוא בכה.

סיריוס בלק.
שתמיד הבטיח לעצמו שלא יבכה.

שלא בכה כשסילקו אותו מקבוצת הקווידיץ,או כשאחותו אמיליה מתה,או שרמוס התנגד לו כל כך הרבה זמן,או שסילקו אותו מהבית,או כשאחיו ירק בפרצופו כשעבר במסדרון.

ושתמיד אמר שבכי- הוא חולשה.

והוא בכה, ונראה אפילו גאה בזה.

כי סיריוס בלק חלש עכשיו.

הוא איבד את התקווה.

הוא איבד את הפוטרים.

הוא איבד את ג`יימס שלפני ולפנים היה לו משפחה תומכת.

הוא איבד את לילי שהייתה כמו אותה אחות קטנה שמתה בשבילו בשנים האחרונות.

הוא איבד את הניצוץ בעיניים.

הוא איבד את הסיבה לחיות.

הוא שלף אולר קטן מכיס פנימי בגלימתו וחרט בחוזקה על פנים כף ידו  ג`יימס+לילי
ולילי רוצה להגיד לו לא,אבל לא יכלה.

היא ידעה שזו דרכו להתמודד.

טיפות הדם החליקו חרש על השיש הלבן וניקדו אותו באדום עז וזוהר שהתערבב עם הדמעות שמעטרות את המצבות.

וסיריוס בלק בכה כי כאב לו. והוא בכה כי הוא כל כך חלש עכשיו,בלעדיהם.

כי הוא איבד את הניצוץ בעיניים ונשאר שם רק אותו מבט מתכתי וקר.

סיריוס בלק איבד כל מה שהייה לו. גם את התקווה.

ולילי גם בוכה,אבל הדמעות שלה שקופות,והיא לא מצליחה לנחמו.

ואז היא הולכת,בידיעה שלא תחזור.

אדום ולבן,אדום כמו השיער שלה,לבן כמו עורה.

האדום החזק, העז כנגד הלובן הבוהק, המסנוור של השלג.

לילי תמיד אהבה את השילוב הזה.

כמו תותים בשלים עם זיגוג של סוכר לבנבן.

כמו דם חם על שלג קר.

לילי תמיד אהבה את הניגוד הזה,העז כל כך.

היום היא הייתה מעדיפה לא לראותו עוד לעולם.