תה

היא ישבה שם, על מדרגות העץ הרעועות. בעיניים מנוכרות היא הביטה בי. מאותו הרגע ידעתי כל את הסודות שלה. לא סודות כבדים ומציקים, שאתם מפחדים להסתיר, סודותיו התמימים של הלב. היא ישבה ושתתה בירצפת, אולי היא הייתה צריכה קצת להשתכר. תמיד טוב להשתכר במצבים האלה. אולי אני לא חינוכית במיוחד, אבל אני לפחות ריאליסטית. לפחות לא יצאתי מהארון מול כל הוגוורטס, כולל דמבלדור. זה היה יכול להיות מפחיד. אז הסתכלתי עליה, כן, זה היה מפחיד מדי. אפילו עבורה, שהיא הבן אדם הכי קליל ומצחיק שיצא לי לפגוש.

התגעגעתי קצת להארי, ראיתי אותו מדי פעם, נישקתי אותו מדי פעם. אבל זה היה כלום לעומת לראות את השיער הבהיר שלה באור הירח. הירח והשיער שלה האירו את השמיים באור קסום. אלו היו הדברים היחידים שזהרו בשמיים, מלבד צביר כוכבים רחוקים.

"אז," היא הרימה את מבטה מעלה נידף ברוח, ישר אל העיניים שלי. הרגשתי כאילו הן מחליפות צבעים, תיקון: הרגשתי כאילו אני מחליפה צבעים. "את יודעת שפעם פגשתי שנורקק פחוס קרן?"

גיחכתי מעט, בסימונטליות גם הרגשתי כאילו אני בוכה. אפילו לא עניין אותה המצב בו היא נמצאה? היא יצאה מהארון המפחיד הזה אל המציאות, והיא מתחילה לדבר איתי על חיות פלא שאולי אפילו לא קיימות. היא בעצמה חיית פלא. לונה. יפהפייה כמו הירח, שקטה כמו הרוח, מלאת חיים כמו האש. הלוואי והייתי יכולה לנשק אותה ברגע הזה. אבל אולי גם אז היא הייתה מדברת על שנורקקים פחוסי קרן או על כל דבר אחר, כאמצעי מילוט. היא לא צריכה להימלט ממני. היא יודעת שאני כאן בשבילה, חשבתי שהבהרתי את עצמי טוב מאוד. אם לא, אני מקווה שהחיבוק המוחץ והענקי שנתתי לה באותו הרגע, הבהיר את כוונותיי. אולי אפילו לא הבהיר, עיוור. זה היה כל כך בהיר עד שלא היה ניתן להסתכל על זה, כמו השמש. היא הייתה כל כך בהירה. למה לא יכולתי להתקרב עוד?

הארי.

אהבתי את הארי.

אבל הארי היה עוד בורג במערכת, הוא היה מפורסם בזכות כישוריו להינצל מצרות ולונה הייתה מפורסמת בהיותה עצמה. לדעתי זה הכי מדהים שיש, להיות עצמך ושאנשים באמת יכבדו אותך עבור זה. אולי זה עבד בשבילה, בערך, אבל זה לא יעבוד בשבילי. אני צריכה להיות טובה בקווידיץ', להציג להוריי ציונים טובים, להציג לעצמי את תספורת הקארה הג'ינג'ית, להיות קשה להשגה וכל כך קלה בד בבד. אני צריכה להישאר חשוכה. לא להתקרב לאור, לא לגעת בו בכפות ידיים פרושות לרווחה. והנה היא, פרצה את כל הגבולות. כל כך בהירה. רציתי לנשק אותה, אבל ידעתי שזה יהיה כל כך מסובך וכל כך שגוי. היא יכולה להיות עצמה, בשבילי להיות עצמי זה לזרוק עצמי לפח ולהכות אותי, בעיקר בלחי הסמוקה והמעצבנת שלי.

"כן." אמרתי. זה כל מה שיכולתי לומר? "אמרת את זה כבר בערך חמש פעמים היום, זו הייתה מעין הקדמה?"

"הקדמה למה?" היא שאלה בקול הגבוה שלה, שהיה צרוד מעט. היא בכתה. לעזאזל, אני לא רוצה לדעת שהיא בכתה. אני רוצה לדעת שהיא בטוחה, אני רוצה שהיא תהיה בזרועותיי, אני רוצה שהיא תעיף לאזקבאן את הגלימה הזאת ותיתן לי לפתוח את הסוגר של החזייה שלה. אני רוצה לנשק אותה עד ששתינו נהיה חסרות אוויר. אבל אני ג'ינרווה, לא ג'יני. היא לונה, היא תמיד תהיה לונה. אני לא יכולה או צריכה לעשות כלום כדי לפגוע בה או בעצמי, זה ישבור את כולם יותר מדי. זה יהיה כל כך לא בסדר. אז למה יש לי את הדחף האימפולסיבי והמעצבן הזה?

"את יודעת איזו הקדמה," לחשתי. ברוח הקרה הזו יכולתי לקפוא למוות. "אבל בואי ניכנס, אני לא רוצה שתצטנני ותהיי חייבת לקחת את השיקוי המבחיל שמדאם פומפריי רוקחת. את יודעת שיש שם עובש של- בעצם, עדיף שאני לא אספר לך מה יש בפנים."

לקחתי לה את כוס הבירצפת שהיא השיגה מאלוהים יודע איפה, לקחתי שלוק אחרון מהכוס ושילחתי אליה חיוך קטנטן. היא שתקה לרגע, מהורהרת, בדל של חיוך נזכר להופיע על פניה וכבה באותה המהירות.

"אני לא רוצה שכולם יראו אותי עכשיו..."

כן, היא הייתה פגיעה כעת. הכי פגיעה שיש. אז למה רציתי לפגוע בה יותר? למה רציתי לתלוש לה את הבגדים ולהחזיק אותה חזק מדי בכל מיני מקומות ולשנוא את הארי כי היא שלי? פאק, על מה לעזאזל אני חושבת?! ועוד כשהיא הייתה הכי כנה. אני אפגע בה, אני לא רוצה לפגוע בה. אף פעם.

"אני מכירה דרך קיצור מכאן אל מקום מבטחים," אמרתי, קולי רועד. ספק בגלל הרוח החזקה, ספק בגלל הדחפים המוזרים שלי. אולי אפילו בגלל הבירצפת.

"הממ?"

"למטבחים המעולים של הוגוורטס."

היא קפצה, "מעולה!" אמרה בהתרגשות; כאילו לפני שנייה היא לא הייתה מדוכדכת, כאילו לפני כמה דקות היא לא בכתה, כאילו לפני רבע שעה אף אחד לא קרא לה בשמות. טוב, לא כולם. אני לא, האנשים הנורמליים לא, אבל ברצינות, מהי ההגדרה לנורמליות? לפחות מבחינת לונה לאבגוד. מבחינתה זה כנראה הרבה מאוד תמונות עם יצורי פלא וחיים בלי אמא. ככה לפחות להיות בחדר שלה הרגיש מבחינתי. היא הייתה בודדה אבל כל כך חמה מבפנים שאולי אפילו לא היה אכפת לה.

"אז נלך למטבחים." אמרתי בצחוק קצת מאולץ, כאילו לא חשבתי מחשבות נוראיות כאלה לפני כמה שניות.

"תה?" אחד הגמדונים שאל, קראו לו פונץ'. לונה חשבה שזה שם מצחיק, היא אפילו הצטרפה לאלרג"ה עם הרמיוני. אני הייתי שם גם, טוב, רק כי הרמיוני קרצייה לפעמים. אבל חיבבתי אותה. לא באותה דרך. שנאתי שזה לא היה באותה דרך.

"שיהיה תה."

שתינו את התה שלנו בשקט, מדי פעם אחת הריצה לשניה סיפור על משהו 'מרתק' במובן של מוגלגים ומשהו 'יחסית רגיל' כשאתה בהוגוורטס כבר חמש שנים. בעוד היא מוסיפה קצת סוכר בחיוך מתוק להפליא, חשבתי כמה אני מזוייפת: "ולמה זו לא הייתי אני?"