על ג'יימס ולילי

אנחנו יושבים בחדר המועדון של גריפינדור, ראשי תחוב בחזהו. אני מרגישה את נשימותיו החמות על עורפי. הוא מתנתק מהמגע לרגע ומציץ אליי, עיניו כמעט עצומות. כנראה תשוש מעוד מתיחה שארגן עם החברים שלו. הוא מחייך אליי חיוך זעיר. האש בקמין בוערת כתמיד, אבל עכשיו קצת קריר מבפנים.

אני לא יודעת למה רצף הזיכרונות האלו פתאום צץ לי בראש, אבל אני זוכרת את סוורוס הקטן מושיט לי שושן צחור. השיער השחור שלו נופל על כתפיו, עיניו בהירות מתמיד. אנחנו בפארק, מרחק הליכה מהבית שלו, שמעולם לא נכנסתי אליו. הוא מחייך אליי את אותו החיוך המסוגר שלו אבל אני יודעת שהוא מתכוון ליותר. יש לו כמה צלקות על הידיים והרגליים, אבל אני לא שואלת שאלות.

"את מכשפה," הוא לוחש כשאנחנו שוכבים על הדשא הרך. הוא הפסיק לחייך. אך זה כבר לא משנה, כי הרוח נושבת והוא אוחז בידי ברכות. רכות כזו שהוא הפסיק לשכוח מאז שהתמיין לסלית'רין והתחבר עם החברים העוינים שלו.

בשנה הרביעית, כאשר היינו בדרכנו לשיעור שינוי צורה, הוא סוחב את הספרים הארוכים שלו ואני את שלי, ג'יימס רץ בינינו, עוד בזמן בו הייתי קוראת לו רק 'פוטר' והוא היה משיב 'אוונס'. הספרים נפלו על הרצפה, ג'יימס אפילו לא שם לב. אז קראתי לו, משלחת כמה קללות פשוטות באוויר, מוכנה לתגרה קלה כשתי דקות לפני תחילת השיעור.

"הו, אוונס, שוב עם סבר-מאוס? מתי תבחרי יותר טוב?" סוורוס רק הביט בו במבט רושף אש.

"תתעלם," אמרתי בנונשלנטיות והסתובבתי אחורה במחאה, הייתי עייפה ועבדתי על גיליונות הקלף בלילה כדי להספיק להגיש אותם לשיעור הקרב לבוא, לא כל כך רציתי להתחיל להתווכח עם פוטר, אבל המעשה שלו היה דורש מענה. הלכנו משם בהפגנה, הוא בכלל הבריז מהשיעור.

המקרה היה בסביבות התקופה בה סוורוס התחיל להתדרדר, הוא היה מבריז ממפגשים שקבענו, מתייחס אליי כנחותה יותר ומתחיל להאמין יותר בחשיבות הדם.

כשהוא סיפר לי שאני מכשפה, שאלתי אותו אם זה משנה שאני בת מוגלגים, מושג שלמדתי באותו היום. הוא אמר שלא, הוא הבטיח לי שזה בסדר ושאולי אפילו יש לי יתרון כשאני משני העולמות.

ובשנה החמישית, כאשר רק ניסיתי לעזור לו לצאת מקטטה עם ג'יימס והחבורה שלו, הוא הסתכל עליי במין מבט מוזר ומובך וקרא לי בוצדמית. הרגשתי כאילו הוא שכח אותי.

התרתחתי כל כך, כשהוא בא להתנצל לא הסכמתי למחול לו. זה לא היה חד-פעמי, הוא עבר לצד האפל של העולם הזה, עם האנשים שכל כך מעוניינים להרוג אותי רק כי נולדתי להורים שונים.

ואז ג'יימס הזיז מעט את ראשו ושאל אותי, "על מה את חושבת?" וחשבתי על זה שאני לכודה בזרועותיו, אבל בדרך טובה, כאילו הוא מגן עליי מכל המפלצות, גם מהמפלצת שהייתה החבר הכי טוב שלי.

אמרתי, "על כלום."

הוא חייך שוב. השיער השחור שלו מבולגן כתמיד, עיני האגוז שלו לוטשות בי מבט חמים ומלא כנות. הוא נישק אותי נשיקה קצרה אבל אף זו גרמה לפרפרים לפרוח עמוק בתוכי.

סיריוס הפציר בי בתחילת השנה לצאת לפגישה אחת עם ג'יימס. כשסירבתי הוא נעל את ג'יימס ואותי לבד במגורי הבנים. לחש אלוהמורה לא עזר, כי סיריוס היה תחמן מדי בשביל זה. בד בבד, רמוס רתח על סיריוס כי הוא היה צריך לקחת את ספר 'הוגוורטס: תולדות' מהחדר למען עבודה בתולדות הקסם, אבל היינו עסוקים מדי מכדי לשמוע אותם.

בטקס החתונה שלנו סיריוס לא הפסיק לצלם תמונות עם המצלמה שרמוס הביא עבורו. פיטר ישב בצד רוב הזמן, בורר אוכל מהמבחר העצום. פטוניה לא הגיעה, אבל אולי כי התרחקנו מדי בשש השנים האחרונות.

ג'יימס ואני נהנינו מכל רגע. הבטן שלי רתחה כמו סיר מלא אדים, אבל זה הרגיש טוב כל כך.

כשאמרתי לו בהיסוס שאני בהריון, הוא לטש בי מבט שסתר את מה שקרה לאחר מכן. "הוכחה חותכת לכך שקיימתי סקס עם לילי אוונס!" הוא קרא והפנים שלו קרנו באלפי צבעים. הוא קיבל בחזרה אגרוף בעוצמה בינונית על הכתף.

העברנו את החפצים שלנו לבית החדש וסיווגנו אותו מאוחר יותר, כדי שהתנועה הקמה לתחייה של וולדמורט לא תחליט לקחת את התינוק המסכן. הארי, החלטנו לקרוא לו.

רצינו שסיריוס יהיה שומר הסוד שלנו, אבל הוא אמר שזו הבחירה הצפויה ושאף אחד לא יחשוד בעכברוש, שהיה הרחוק ביותר מהם בחבורה.

ג'יימס נישק אותי באותו הלילה. שמענו קולות מלמטה, ג'יימס ירד במדרגות, עדיין מטושטש, אפילו לא מהיר מספיק כדי להוציא את השרביט שלו. קללה נשמעה ואור ירוק ריחף באוויר. הרגשתי את הנשימה שלי פוסקת.

מיד אחר כך, מיהרתי לעשות כל שביכולתי כדי להגן על הארי ועליי. קללה עתיקה שאצרתי בראשי מראש עשתה עבודה יחסית מהירה. הארי בן השנה שכב בלול מאחוריי, שמעתי את קולו הרועם של וולדמורט וראיתי את גופו המרעיד הלבן כסיד, שנייה לפני שהרגשתי שאני נסחפת אל ערפל ירוק.

רציתי להיות שוב בחדר המועדון של גריפינדור, בטוחה בזרועותיו של ג'יימס, אבל זה היה מאוחר מדי.