החרטות הנכונות

כשעיניו הסתגלו לחשיכה, השחור נסוג ועולמו נצבע בגווני כחול כהים.

הכחול היה מימין ומשמאל ומעלמה ומלמטה. היה קר, והקור חילחל אליו - דרך בגדיו אל עורו ועצמותיו וישותו.

לא היה אוויר בריאותיו, אבל הוא גם לא היה צריך.

הוא בן פוסידון.

הים תמיד קורא לו, תמיד בולע אותו באהבה, תמיד מכיל אותו. עכשיו, בקרקעית הברכה של מחנה החצויים, הוא חש שליו מתמיד.

הוא נפצע קודם לכן בקרב עם פייפר, וכדי לאזור כוחות לקראת הטורניר הוא היה חייב מים. מים שיכסו את פצעיו ויאיצו את החלמתו. מים שיעזרו למוחו לחזור לצלילות.

עיניו היו פקוחות לרווחה, כאילו מאתגרות את המים להעז להיכנס אליהם. הוא שילב את רגליו בתנוחת יוגה ותירגל את הנשימות שלמד. כל נשימה הכניסה גל מים לתוכו, וזה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. אחת-שתיים-שלוש נשימה. הוא נאנח בתשישות. העולם שלו היה מסעיר מדיי. אחת-שתיים-שלוש נשיפה. אולי כדאי לוותר עליו. הוא השתוקק להיות רגיל. הוא התגעגע לגיל שתיים עשרה, לפני שידע על המפלצות ולפני שבגר. לפני שתמימותו נאבדה ולפני שאחז בחרב. לפני ששיסף גרונות.

לפני.

הוא התגעגע לעבר, אבל ככל שהושיט את ידו לאחוז בזיכרונות הן חמקו ממנו. הוא לא הצליח לשחזר את ההרגשה כשלא רודפים אחרייך. כשאתה לא בסכנת חיים.

שלא תבינו לא נכון, הוא אהב את העובדה שמנע מלחמות מלהתקיים. אבל הוא היה מעדיף להשאיר את התפקיד לאחרים.

הוא שם לב שהפסיק לנשום. כל עוד היה במים, זו לא הייתה בעיה. הוא יכל לעצור את הנשימה לנצח, או לנשום מים.

לאחרונה, פרסי הרגיש שהוא משתגע. באמת משתגע. ששפיותו עוזבת את גופו באיטיות, מטפטפת ממוחו ונגוזה. במים הוא הרגיש מעט יותר בשליטה. אבל עדיין, המחשבות היו מהירות מדי, והוא נאלץ לאחוז בראשו בחוזקה. לא משנה כמה לאט נשם, המחשבות המשיכו להתרוצץ באותה המהירות.

הלוואי שהיה אפשר לעצור את המחשבות, חשב.

במים היה לו סוף סוף קצת זמן לעצמו. אף אחד לא היה יכול להגיע אליו לשם. הבריכה של מחנה החצויים אתה עצומה, ונבנתה במיוחד עבורו. כדי שיוכל לנשום. כדי שיוכל להתבודד.

כדי שיוכל להתרחק מאנבת'.

להיות איתה היה כואב. פיזי, בכל איזור בגוף.

כאב בלתי נסבל.

להיות איתה היה לחיות את טרטרוס. שוב ושוב, את המקום המייסר ביותר שהיה בו. שוב ושוב, את הזיכרונות הקשים ביותר.

את כל המתים.

וזה היה נוראי. אלו היו חייו: עצב מהעבר שבלתי ניתן להתגבר עליו, שלא מעניק לו עתיד.

פרסי תהה אם כל מה שניתן לקוות לו הוא להגיע לסוף עם החרטות הנכונות.

כי בלתי אפשרי להגיע עם ההחלטות הנכונות.

כרגע, בהחלט יש לו את החרטות הנכונות. אולי זה טוב יותר לגמור את הסבל עכשיו? יש גיבורים אחרים, חזקים ממנו ברוחם. הם יובילו את המחנה לניצחון במלחמה הבאה, שאין לו ספק אם היא תבוא.

הוא מוציא באיטיות סכין גדולה מהכיס שלו.

גופתו נשארת בתחתית הבריכה, ולעולם לא נמצאת.

תבים. תבים, תבים, תבים.

תודה.